גלותי להחריד

בעיתון טענו שספר שאהבתי, במקרה, אינו טוב מספיק ואולי משעמם למדיי; בד בבד שיבחו את כתביו של משורר מזוקן הכותב תובנות חלולות בשפה יומיומית, אולי מתוך צער על כך שחווה לאחרונה אירוע בלתי-נעים לכל הדעות.

כמה טוב, חשבתי לעצמי, שספרי, שהנני נושמת מילותיו מיום לידתי, יקועקע בדיו ולא בדמי רק לאחר מותי [אז יימצאו כתביי במגירות שמעולם לא נעלתי, ולפתע יבינו כי היה לי דבר מה לומר].

על המסך שוחחו ארוכות עם צעירה בגילי, ששפתה מציגה את כולנו כבובות צללים שהעברית אבדה מזמן מקצוות לשון-הנייר שלהן. צחוקה מאושר, ריקנות מופלאה עומדת מאחוריו ואני מתקנאת בה כל-כך, מפני שכאשר אני צוחקת נרשמות רעידות-אדמה זעירות באוזניהם של ספרים שהודפסו כשאימי הייתה בת חמש.

אל עולמי הצר צעד בטעות יצור אלמוני שכוונותיו טובות לחלוטין; ידידתי ביטאה "שישה-עשר", ופניו התכרכמו- לא עלה בידו להבין מדוע היא מקפידה על זכר ונקבה בשמות עצם [או בכלל], הוא חש בהתנשאות בסוג כזה של דיבור. לאחר שיצא הבטנו זו בזו באנחת-עיניים שהיא מקור פרנסתנו ככותבות שמקומן אזל ונזל הלאה-הלאה, אך הגוף מתעקש להשתחל אל הסדקים ולהימנות בכל-זאת על חברת בני האדם.

הרופא העניק לי ללא מחשבה יתרה מרשם לתרופה שאין ביכולתי לעמוד על טיבה; אימי פסקה שמוטב שלא אטול אותה, אלא כמוצא אחרון. בינתיים, בינות לאנשים שאינני מכירה ועורם מדיף ריחות שארון התקליטים בחדרי מעולם לא שמע אודותם, גופי רועד כולו ועיניי נפקחות בבעתה ואינני מסוגלת אף להידחק אל מקומי.

כמה טוב, אני חושבת לעצמי, שספר מודפס במהדורה שנייה ושלישית וזוכה להיוולד מחדש בעריכה ותרגום אינסופיים עידנים לאחר שנדם ליבו של כותבו.