כמו בובה

וכמו לא עברו שנתיים, ולא שונו סדרי עולם, אני מוצאת אותך, על המיטה שלי, בנינוחות שמתאימה רק לך.

"התגעגעתי אז באתי" וכתפיים נמשכות.

עטופה במגבת אני מנסה לנתק עצמי מכעס ומבהלה, לא חושבת איך נכנסת, או מה הפעם תהיה הבקשה.

אני לוקחת אוויר ומנסה לנסח מחדש את השאלה והמילים כמו נשאבות ממני, היישר אל הראש שלך.

"קשה לי, קשה ללכת בלי לחזור, תביני יש בך כזה מגנט שכל פעם מחדש מושך אותי לנקודת ההתחלה".

אני לא מרשה לעצמי להיכנע, אני לא אתן לרגש שלי לשלוט במחשבה.

לא, אני כבר לא באמת מפחדת שילכו ממני.

גם לא שיחזרו אלי כל פעם מחדש.

ואני יודעת שאם רק אעז לומר את המילים האלו, אצא מכאן פצועה.

כ"כ הרבה צלקות עוד יש שלא הספיקו להגליד, מבחוץ ומבפנים.

כי "ככה זה באהבה, לפעמים צריך לכאוב, להכאיב".

העיניים שלך קוראות אותי ועוד לפני שנגמרה המחשבה, האגרוף שלך מחזיר לי תשובה.

וכאילו אי פעם הייתה לי ברירה אני שומעת את המילים "את לא זזה עד שאני אחליט אחרת", נלחשות לי לאוזן בעדינות כזו שסותרת לחלוטין את תוכן המשפט "את תשכבי כאן כמו ילדה טובה, ותגידי שאת אוהבת אותי, תחבקי ותלטפי, ותהיי איתי ככה עד שאירגע נכון?" הדם שיורד מהשפה מספק את התשובה.

היד שלך מלטפת את הצלקת הארוכה, זו שחרטת על הבטן, עם סכין, זו שהייתה אמורה להביע אהבה "שנהיה אותו דבר, אחת אצלי ואחת אצלך, הרי אמרת שאת אוהבת צלקות".

כמו בובה הידיים שלי מתעצבות מחדש סביבך, מונעות בעזרתך, והאף מדמם, וגם השפה, הטעם המתכתי של הדם גורם לי בחילה ואין בי האומץ לבקש לנגב.

ובסוף ההתקף - אני חושבת שנגמר, לא לומדת לקח, כמו בכל פעם מחדש - אני בוחנת את הפנים השלוות, הנשימות השקטות, הכל מצביע על שינה עמוקה,ואני מצליחה לקום, לצאת מהמיטה.

אני לא מספיקה להגיע לדלת כשהכוס נשלחת לעברי ומפספסת את הראש במילימטרים ספורים.

"אני אגיד לך מתי את יכולה ללכת, זונה".

בעיטות ואגרופים, בבטן ובפנים, אני מתחילה להקיא נופלת על הרצפה המלאה בזכוכיות ונותנת לך להמשיך יודעת שאין דרך אחרת לגרום לך להירגע.

נשיקה על המצח וליטוף קל.

"תביני, היא לא כמוך, מבינה. היא תלך ממני אם היא תדע".

והדלת נטרקת כשאני נשארת שוב לבד.

לא, אני כבר לא באמת מפחדת שילכו ממני.

גם לא שיחזרו אלי כל פעם מחדש.

רק שהייתי מעדיפה שתהיה תמיד, רק איתה.