יוהרה

*

כך נבראתי בצלם-צלמית,

דמותי תועבה בעיני אבותיי;

מנשימת בכיי, צווחה עמומה

ועד דממת ערש-דווי,

כי מילים לא אכביר במותי.

כך סותת לי באבן גרניט

ליבי, לב נוקשה ואפור;

התרפט, התעמעם,

ובצר לו מאוד,

ניתר מחזי לבסוף.

כך דואב בשרי בדמדומי היום,

מעשה ידיי, תומתי;

גופי-שלמותי,

ודמי עוד ניגר,

אוסיף להביט בו

בעיניים כלות,

שיוכיח אותי על פשעיי.

**

הבדידות בחמלה לפצעיי נושקת,

נאמנה לי מראשית היותי;

מלובן האור הראשון בעיניי

ועד לנהרת-הקץ המובטחת,

כי אמות בעיניים פקוחות.

כך נוצקה על רגליי העופרת

שאטביע עקבות עמוקים בהלכי;

עייפתי משאת הכבודה המדוברת,

משקל העולם בתבונתי נאחז,

ואמעד.

כך אמתין, בדמדומי היום,

יתהוו צלקות על עורי;

גופי-שלמותי,

והדם כבר נקרש,

עוד אוסיף להביט בו

בעיניים כלות,

שאת יוהרתי יכניע.