מקום אחר

עד שהגענו למקום האחר, אבא כבר הפסיק מזמן לשיר,ובמקום החל מפזם זמזומים בלתי ניתנים לזיהוי.אמא רק המשיכה לשתוק עוד מאתמול.

חולפים על פני בצד הדרך העצים, נפרשים כחומה אינסופית מימיני ומשמאלי, כחיילים המפקחים על מסענו, וצובעים בירוק-עד את המשעול בדרך העולה שמתחברת אל הנוף ההררי בקלות כזו שאינה מצריכה דמיון. 

ואני שהשכלתי שלא ליפול בשתיקתה של אימי בד בבד עם לא להבלע בהמהומיו של אבי, מבטי חקרו הנה והנה כמו מנסים להמיס את אגלי הקרח המאיימים להקפיאנו.

"מתי כבר נגיע?" מצאתי את עצמי שואלת את אבי בקוצר רוח.זה לא שפתאם מאד רציתי להגיע, פשוט רציתי לשבור את השתיקה המשתררת בינינו.

"חשבתי שמלכתחילה לא רצית לנסוע" ענה אבי עם קורט עניין, "מה קרה שפתאם מעניין אותך כל-כך מתי נגיע?" שאל בלי להפנות מבטו מהדרך.

שאני עדיין לא רוצה לנסוע אך אם אני כבר כאן, רואה את כל העצים והפרחים המדהימים שכאן בחוץ, אז אני חושבת ותוהה ... האם גם שם יהיה כזה    יפה?" שאלתי לאחר מחשבה קצרה ובהיהה ארוכה דרך החלון על הדרך החומקת.

"יהיה שם הרבה יותר יפה מתוקה" הרגיעני אבי.

"ואמא תרגיש שם יותר טוב?" הוספתי לשאול."אני בהחלט מקווה" מלמל אבי או שזה מה שחשבתי שהוא ממלמל.

"ואני אוכל לצאת לשחק שם בין העצים והפרחים?" קיוויתי בתמימותי."רק אם אמך תרשה" ענה אבי בקדרות ובכך הגביר את חששותיי מזה שלא אריח בקרוב את ניחוח ההדרים המשכר שהזכירה לי המחשבה על הגינה שבביתינו הקודם.

אני נזכרת איך התחיל הכל אתמול בבוקר כשיצאתי לשחק בחוץ וראיתי את אמי
במצב לא טוב."מה קרה לך אמא? את נראית חולה" לטפתי אותה באהבה וברוך.

זה פשוט שראיתי אותה משוטטת ככה בלי פשר בחצר האחורית, לבושה עוד בכתונת הלילה שלה וממלמלת דיבורים וחצאי משפטים בלתי מובנים.המילים היחידות שהבנתי

היו "אביך השקרן" ,"אביך הבוגד" ו"הבן-זו*ה שאת קוראת לו אבא".

כמובן שאף תשובה הגיונית לא הגיעה ממנה, ולכן החלטתי לחפש את אבי ולבשר לו על מצבה הרע של אמא.

נכנסתי הביתה, עליתי במדרגות  ומשם פניתי אל חדר העבודה שלו.קולות ולחשושים שעלו מתוך החדר הסגירו את העובדה שהוא לא לבד.לכן כמו שחינכו אותי דפקתי על הדלת ברכות ורק מקץ כמה שניות כשלא באה כל תשובה נקשתי שוב עליה, הפעם ביתר החלטיות.

אבי פתח את הדלת כדי חרך והביט עלי בעין אחת - אך אוהבת.

"אבא" פתחתי "משהו לא בסדר עם אמא אני חושבת שהיא חולה" שטחתי את חששותיי.

"אל תדאגי מתוקה" ניסה להרגיע אותי אבי תוך כדי אנחה ,"זה פשוט שלפעמים נשים קמות במצב רוח מחורבן על הבוקר ומוציאות את זה על כל העולם, בפרט על בעלה וילדתם" הוא לקח נשימת רגיעה והמשיך "כמובן שזה טבעי ואפשר לחיות עם זה, לכן" ואז הוא השחיל אף את ידו דרך החרך וליטף את ראשי "אין לך מה לדאוג לה וזה בטח יעבור לה עד מחר".
 

למרות שלא הבנתי כלכך על מה הוא דיבר, הטון של דיבורו הרגיעה את רוחי כמעט כמו לשמוע רופא מסביר שאלצידואיטיס זה משהו טבעי ואפשר לחיות עם זה.

אך כמובן שהייתי חייבת לראות אותו מדבר ומרגיע אותה כמו שהרגיע אותי, לכן ביקשתי והתחננתי עד שהוא קצת התרגז עלי ואמר משהו על שנמאס לו, אבל אחרי כמה אנחות ונשימות רגיעה הוא שלח אותי לקרוא לה אליו.

כשירדתי במדרגות יכולתי לשמוע אותו מסביר בקול רך לאורח משהו - כל מה שהבנתי היה שהוא אמר לו שהוא יתקשר יותר מאוחר - והאורח אף הוא עזב את חדרו של אבי.דווקא נורא רציתי לראות מי זה היה אבל היה חשוב לי יותר להרגיע את אמא אז טסתי בריצה לחצר האחורית שם זכרתי שהיא הייתה עוד מקודם.

שוב משוטטת ושוב מלהגת מגוון עצום של כינויים וביטויים שאת רובם לא הבנתי בין פליטות של "אבא שלך".היה קצת קשה לשכנע אותה לעלות לדבר איתו אך בסופו של דבר היא ניגשה רועדת ומכונסת בעצמה והחלה עולה במדרגות לכוון חדרו.

אחר כך אני זוכרת שהלכתי לשחק קצת בנדנדה הישנה שאני מאד אוהבת שממוקמת בחצר הקדמית של הבית ורק אחרי שכבר השתעממתי ממנה רציתי לחזור לבית ולבדוק מה שלום אמא.

אז עליתי במדרגות מהר ודפקתי על הדלת של אבא שוב.אבי פתח את הדלת ואמר משהו על שאמא הלכה לנוח ושאני לא אפריע לה ושבכלל מחר שלושתינו נוסעים למקום אחר.

בהתחלה לא הבנתי למה אנחנו צריכים ללכת למקום האחר כי אני כבר התרגלתי לפרדס בחצר ולנדנדה הישנה, ובכלל נראה כאילו אמא רק החלה להקשר לחצר האחורית.אבל אז אבא התעצבן והתחיל לקלל אז חשבתי נו מה כבר יכול להיות כל-כך גרוע במקום האחר הזה, ובכלל הנדנדה הישנה כבר משעממת אותי ממזמן.

אחרי זה אבא אמר שבדרך אני כבר אשכח לגמרי את הבית הישן, וארצה כבר להגיע למקום האחר ושצריך ללכת לישון מיד ועכשיו אם אנחנו רוצים לקום מוקדם בבוקר ולצאת לשם. 

אז הוא הרים אותי, לקח אותי לחדרי, השכיב אותי במיטתי והביא לי נשיקת לילה טוב גם בשביל אמא.

אבל כמובן שלא הצלחתי כל-כך לישון כי כל הזמן חשבתי על איך יראה המקום האחר ואיך יהיה להיות שם, ובנוסף אבא עשה הרבה רעשים למטה למה שהוא בטח הכין את כל הדברים בשביל הדרך למקום האחר.

ואז אני כבר לא זוכרת מה קרה כי נרדמתי, וכשהתעוררתי כבר היינו בדרך למקום האחר

ואבא שר את כל השירים המטומטמים שלו,ואמא...

אמא כבר לא דיברה.