הסעודה האחרונה

לעת ערב ישבו סביב השולחן, כולם, ירך אל ירך, וקרני אור אחרונות הזהיבו את פניהם כפני מלאכים. כסות השולחן לבנה ומבהיקה כהילת הירח, ופרחים כסופים שזורים בבד ככוכבים ברקיע. כיסאותיהם כבדים וכהים, מזמינים ומקבלים כפניה של אם קדמונית, נושאים את עול כובדם באצילות נפש. פנים הבית חמים וטהור, ניחוח עשיר של עבר שנסלח עומד באוויר, מחויך.

יקרים מפז יושבי השולחן, נפשות פלאיות מלאות אהבה ודמע, בשרם ויגונם חד הם, שלמים וטובים ושלווים. ואין יין, ואין צלחות עמוסות, ואין אף סכין או כף לרפואה, ואין גביעים נקיים או מפיות ארוגות. הישובים אינם זקוקים לחומר להזין את נשמותיהם, מילים ומבטים ממלאים את כל צרכיהם, ולעולם לא ידעו מחסור.

הרצפות תחת רגליהם ידעו דורות רבים של מחפשי תשובה [דם זלג מן הכיסאות הללו טיפין-טיפין, ולבסוף- בנהרות שוצפים]; אצבעות נגעו בחלונות הללו, פנים נלחצו אל הזגוגיות, כפור כיסה והפשיר וחזר וכיסה אותן במחזור האין-נחמה. הבית כולו רוחש רפאים, לוחש ימיהם של עוללים שהיו לקשישים, נערות שהיו לאמהות לבנות שחייהן החלו ותמו כאן, בין הקירות האלה ממש.

ואין להם שמות, למסובים כאן, הינם מי שהינם ואינם, ללא סייג, מבלי שייאלצו להיעזר בסלסולי שפה להגדיר מי שהם, מי שהיו משכבר הימים. פניהם מוארים, עיניהם בורקות, ידיים להם רכות ומחוספסות, מדיפות ניחוחות הממלאים את הלב שירה [ואושר].

אף על פי שאינם אוכלים ואינם שותים, אין להם שמות ואין גביעים נקיים, יצורי אנוש הם, ברואי-אל ככל הבריות. והנה, סעדו את ליבם בשחוק, מילאו כרסותיהם בדברי טעם, וקמים הם ללכת-

והאדמה רועדת תחתיהם. התהום פעורה לקלוט ולכלות, כי כך הוראתה, מלמעלה. הבית כולו יושב אל העפר [ומה לי בכל זה? מעולם לא האמנתי בקיומו של בית].

ולעת ערב, ביום שלמחרת, תהא האדמה רכה ובוכייה וחלבית, עטופה בצערה ובדידותה רעילה, ומלבדה איש לא יטרח לנצור את זכר הסועדים, את הבית שהיה לתל אפוף רחמים.