לבד..

עדי, תדע, אני נוטרת טינה. בכל וריד, בכל עורק של דם.

קשה לי לסלוח לך בכל פעם, על היותך בנאדם כה מושלם.

קשה לי לראות את הברק בעיניך, כשאתה מדבר על חבר,

בעוד שאני מרגישה כה לבד,

 מעדיפה בחדרי להסתגר.

קשה לי לשמוע את הכיס שלך מצלצל משיחה לשיחה.

אתה צריך לענות (לבנים? לבנות?) מלמל לי בשקט "סליחה".

קשה לי לראות איך אתה מחייך, איך ישר עם כל אחד מתחבר,

ואני עם ספרים, עטופה בשקרים, ואליי אין שום איש מתקשר.

קשה לי שאתה עוד נשאר אותי, כי לא הצלחתי אותך להרחיק,

ואתה נשאר לצידי וחושב שאני בנאדם די מקסים ומצחיק.

איך זה הצלחתי להתבודד כ"כ, ולהיות כמו אז, בעבר,

טוב, אין מה לעשות (לוותר? לנסות?)

זה הדפוס שהיה ונשאר.

קל לי מאוד  לאהוב אותך, כמו הרבה אנשים, בלי אבל!

חושב, מתחשב בהמון אנשים (מה שאני לא עושה כלל וכלל.)

מזל שעוד יש לי הדרך לברוח, וטוב לי להיות איש בודד,

איך לומר האמת, זה קשה לי לשאת

שלמרות הכל, אתה עוד אוהב.