אילו הגברים ידעו להקשיב

תרגום חופשי של סיפור קטן שהופץ באינטרנט לפני מספר שנים:
"אדם נוסע במכוניתו. ממכונית המגיחה ממול צועקת לו הנהגת: 'חזיר!'. הוא משיב לה: 'כלבה!', ממשיך לנסוע בנחת-רוח, ובעיקול הדרך מתרסק על חזיר ענק המוטל על הכביש.
מוסר השכל:  אילו הגברים ידעו להקשיב ...".

חבר הכנסת פרופ' אריה אלדד ננזף על-ידי וועדת האתיקה של הכנסת, על דבריו בנאום במליאה: "... אני מציע עוד קריטריון אחד למונח 'דם על הידיים' - מי שתגבר ביודעין ארגון טרור רצחני, באופן שהוסיף מאות לוחמים לשורותיו, וצייד אותם בנשק ובתחמושת, יש לו דם על הידיים. לראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט יש דם על הידיים - דמם של הנרצחים בפיגועי הטרור הוא גם עליו".
הנזיפה ניתנה בעקבות תלונה שהגיש השר הטרי עמי איילון, שעקב נסיונו כראש השב"כ בעבר הלא רחוק, הוא מומחה בתחום; הצהרתו החד-משמעית כי לא יכהן כשר בממשלת אולמרט, זמן קצר לפני מינויו לשר, מקנה משקל יתר לתלונתו. 
אחרי הנזיפה התבטא יהורם גאון בתכניתו ברשת ב', כי אריה אלדד חרג מכל הכללים של שיח ציבורי לגיטימי, "התיר את דמו" של ראש הממשלה. הוא גינה בתוקף התלהמות חבר הכנסת הסורר.

אכן, אם האשים אלדד את ראש ממשלתנו האשמה כה חמורה ללא הצדקה, הוא ראוי לכל גינוי. אך אם יש בסיס לטענתו  -  אזי יתכן כי אלה הנחפזים לגנותו, לרבות השר-האלוף, חברי הכנסת בוועדת האתיקה, ואפילו אחד הטובים בזמרינו, תורמים בגינויים כלפיו להמשך התנהלות המעודדת פיגועי הטרור -  ובכך מגאלים אף הם ידיהם בדם הקורבנות שעתידים להירצח בפיגועים אלה.

עקב חשיבותו הקטלנית, ראוי העניין לעיון מפורט יותר מסתם הפרחת סיסמאות. כדי לא להתיש הקוראים, אעשה זאת תוך התייחסות לשלוש דוגמאות בלבד.

1.   עסקת טננבאום
לבעלי הזכרון הקצר - בתמורה לגופות שלושה חיילים ולסוחר סמים חי אחד, שחררה ישראל ב-29 בינואר 2004 קרוב ל-450 אסירים ערביים, רובם מחבלים פעילים. לדברי סילבן שלום בקיץ 2006 (שכשר הצביע בעד העסקה *), משוחרריה גרמו עד אז לרציחתם של 34 ישראלים.
אהוד אולמרט, שר בממשלת שרון ונאמנו, היה בין התומכים הנמרצים בעסקה, והוא נושא באחריות מלאה להשלכותיה.

2.   ההתנתקות
אהוד אולמרט (ולא רק הוא) ניכס לעצמו האבהות של תכנית ההתנתקות. אמנם "לאור" תוצאותיה הברורות לכל ילד בגן (במיוחד אם הגן נמצא בשדרות), הוא נמנע בתקופה האחרונה מלהתגאות בכך.
ההתנתקות היתה אמורה, אפילו לפי שמה, לנתק אותנו מעזה ומצרותיה. בעקבות "החזרת" כל מטר רבוע של שטח הרצועה, הלחימה בנו מחבל ארץ זה היתה אמורה להיפסק. כפי שניסח זאת בפשטות מופלאה מנהיג האומה הנרדם - "ההתנתקות טובה לבטחון". זאת אמנם הייתה ההנמקה המעמיקה והמשכנעת ביותר שניתנה. 
לא כך סברו כל ראשי מערכות הבטחון דאז, לפני ש-"יישרו קו" עם הקברניט הנחוש שניחוח הכלא נשף בעורפו. לא כך הבינו אותה גם שותפינו למזרח התיכון החדש, בעיניהם היא היתה הוכחה ניצחת ליעילות לחימתם העיקשת -  ולכן, כלקח מתחייב, הם הגבירו אותה, ואף העלו לשם כך לשלטון את החמס. "דין תל-אביב כדין נצרים", כמאמר הקברניט.
עד כה גבתה ההתנתקות מחיר דמים כבד. חטיפת גלעד שליט, במהלכה נהרגו שניים מחבריו, היא תוצאה ישירה ממנה. החזבאללה לא יכול היה לפגר אחר החמס  -  לכן שבועיים אחר-כך חטף את אהוד גולדווסר ואלדד רגב, תוך הריגת שלושה חיילים; חמישה נוספים נהרגו בנסיון החילוץ הכושל. ישראל הגיבה ב-"מלחמת לבנון השנייה" על 163 קורבנותיה  -  והשרשרת רחוקה מסיום. לאהוד אולמרט אחריות רבה לדם שנשפך, ושעוד יישפך, עקב כך.

3.   הגמשת קריטריונים של "דם על הידיים"
כהכנה לעסקות השבויים שייפתחו עלינו לרעה מדרום ומצפון, כדי לאפשר שחרור מרצחים כבדים עוד יותר מאלה ששוחררו בעבר, הגמישה ממשלת ישראל הקריטריונים של "דם על הידיים".
לא שחלילה הם היו מחמירים במיוחד עד כה. הם אפשרו שחרור רוצחי משת"פים שבזכות המידע שסופק על-ידם נמנעו פיגועים קטלניים רבים. הם אפשרו שחרור מחבלים שעקב תקלה כלשהי לא הצליחו להשלים מזימתם. הם אפשרו שחרור המתכננים ושולחי המתאבדים  -  שכן ידיהם לא התלכלכו בדם.
כעת, למרות התנגדות השב"כ, הקלה ממשלת אולמרט הקריטריונים  -  כדי שבעסקות השבויים הבאות ישוחררו מרצחים עוד יותר קטלניים, כדי שהרצון לפגע בנו יגבר עוד יותר, כדי שהחטיפות הבאות יהיו רבות יותר ומכאיבות יותר. כך תמשך השרשרת ביתר שאת.
ואפילו לא אומרים לנו, במה שונו הקריטריונים - פן לא ימצא הדבר חן בעיניי ציבור הבוחרים.

ישפוט הקורא  -  האם דבריו של אריה אלדד "מתירים דמו" של ראש הממשלה, או אולי הם יכולים להפחית שפיכת דמנו  -  אם רק יקשיבו להם?  ידי מי יהיו מגואלות בדם קורבנות המרצחים שישוחררו בעסקות הנרקמות כעת במחשכים?

*  ואלה שמות שנים-עשר השרים אשר הצביעו בישיבת הממשלה ב-9 בנובמבר 2003 בעד עסקת טננבאום. כל אחד מהם נושא באחריות מלאה לתוצאותיה, שכן אילו הצביע נגדה, ההחלטה לא היתה עוברת  -  היא התקבלה ברוב 12 נגד 11:
שינוי: אברהם פורז, יהודית נאות, יוסף פריצקי.
הליכוד: אריאל שרון, אהוד אולמרט, גדעון עזרא, צחי הנגבי, שאול מופז, מאיר שטרית, דני נווה, סילבן שלום, בנימין נתניהו.  כן, גם בנימין נתניהו.
מבין תשעת שרי הליכוד שהצביעו בעד העסקה, שישה עברו ל"קדימה" ("בית לא עוזבים"), פרט למייסדה הנבצר כולם מכהנים בממשלתנו הנוכחית. אחד פרש מפעילות פוליטית. שני הנותרים הם ראשי הליכוד של היום, מעצביו בצלמם כדמותם.

מאמר קודם בנושא מה-15.4.07  -  "השרשרת נמשכת". בסיומו קישורים למאמרים מוקדמים יותר.