נשענתי בחוסר נוחות על קיר תחנת הרכבת התחתית והכנסתי את ידיי הקפואות אל תוך כיסי המכנסיים. רוח קרה ומצמררת נשפה נשיפה עזה אל תוך התחנה ומרבית האנשים הצתמררו ביחד בין רגע, אני הייתי אחד מהם. היה זה אחד מאותם לילות קרים במיוחד שגרמו לך להתגעגע לבת זוגתך הישנה או לבת זוג חדשה. לחיבוק חמים וכירבול מפנק במיטה המשותפת, מאוחר בלילה, או כוס קפה רותח פנים מול פנים ושיחה לילית מתפלספת. למגע אוהב וכמה מילים מתוקות, ללחוש, ללטף, לגעת, לאהוב ולהעניק בחזרה. התגעגעתי לימים הללו, לימים שבהם גם לי הייתה אחת כזאת לאהוב ולפנק כמה שתרצה. נסיכה קטנה ומושלמת ששייכת רק לי. אך הנסיכה שלי נטשה אותי, ממזמן היא כבר נטשה ומצאה לעצמה ליצן חצר אחר שישרת אותה ואת רצונותיה. ייתן לה את כל האהבה שבעולם ואולי אף יותר, והרבה חיבוקים ונשיקות רכות בצווארה הארוך בדיוק כמו שהיא אוהבת. כמו שרק אני ידעתי. בכל אופן, ידעתי גם שעליי להפסיק להתמרמר ולשקוע במחשבות על כמה עברנו היה מתקתק ונעים בצוותא וכמה היא הפסידה את אהבתי הנצחית.
הבטתי שמאלה, בודק האם הרכבת באופק, מקשיב בשתיקה לפסי הרכבת, אך לשווא. המשכתי להפנות את ראשי לכיוון שמאל עד לרגע שבו הבחנתי בצעירה יפת-תואר. למען השם, מעולם לא ראיתי בחורה כה יפה וטהורה בימי חיי, אף לא הנסיכה שלי. שערה הארוך גלש במורד גבה וכמעט וליטף את קצה ישבנה. כאשר היא הבחינה בבהייתי המשונה היא הסתכלה עליי במבט מפוחד. זוג עיניים ענקיות התגלו מבין שיערה המבולגן למחצה והסתכלו עליי בחזרה. עליתי על הרכבת והיא לצידי, ממשיכה להביט בי בעיניה הפעורות לרווחה. התיישבתי באחד הכיסאות והוצאתי את העיתון היומי והחלתי לעיין בו, למרות שהאמת היא שלא היה לי בו עניין כלל. כל מחשבותיי התמקדו בצעירה היפיפייה ההיא שהתיישבה בדיוק מולי וסירבה להוריד את מבטה ממני. היא סקרה את גופי ואת פניי בעניין רב ולאחר מכן השפילה את עיניה במבוכה מעורבת בסוג של צער מוסתר, כאילו ניסתה להפנים את כאבה. תהיתי, מדוע מגיע לצעירה כה יפה טיפת כאב בחייה?
קיפלתי את העיתון והנחתי אותו במושב שלצידי ועברתי לשבת לידה. היא הביטה בעיניי בהלם. עיניה היו אדמדמות מעט ולחות, היה נראה כאילו בכתה מספר דקות קודם לכן או רצתה לבכות באותו הרגע. זה צבט לי בלב, המבט האומלל הזה. המבט אשר מתחנן לחיבוק ולאהבה, בדיוק מה שאני הייתי צריך, כמוהה. הרטבתי את שפתי התחתונה וקירבתי את כתפי אל כתפה, פניתי אליה עם גופי אך היא סירבה לשתף פעולה עימי, ההפך, היא קמה מהמושב וירדה כבר בתחנת הרכבת הראשונה. לפני שיצאה מן הדלת נתנה בי מבט אחרון, הסיתה את שערה הארוך וירדה. הבטתי בה מתרחקת מן הרציף בעוד הרכבת החלה לנוע בהמשך המסילה במהירות. הבטתי בה הולכת בראש נפול וגב כפוף, מתרחקת ממני בפזיזות. למען השם, לו יכולתי לעצור את הרכבת באותו הרגע, לקפוץ ממנה ולרוץ ליפיפייה הזאת הייתי עושה זאת. הייתי רץ אליה ומחבק אותה חזק מאחורה, חיבוק כה עז שלא הרגישה בימי חייה, שיעלה חיוך על פניה וצחקוק ילדותי. הייתי מנשק אותה על צווארה ולוחש לה מילים מתוקות, מודה בפניה שאהבתי כלפיה היא אין-סופית ולא אנטוש אותה לעד, יפה שכמוהה. ולמרות שלא הכרתי אותה בכלל, לא ידעתי את שמה והייתה זאת הפעם הראשונה והאחרונה שהבחנתי בה ואבחין בימי חיי אהבתי אותה בכל ליבי והשתוקקתי לחוש את פעימות ליבה ואת נשימתה הכבדה כאשר נשכב, כאשר אחבק אותה ואנשקה בעדינות ואבטיח לה שאני כאן, לנצח ולנצח זה תמיד, תמיד שלה, רק שלה והיא... היא גם תהיה שלי. אך הרכבת המשיכה לנוע, לא היה לה אכפת כמה חשקתי בה וכמה התחננתי בליבי שתעצור. בכל מקרה, אם הייתי עושה את כל אלה היא הייתה נבהלת ומזעיקה מישהו.
לאחר נסיעה ארוכה למדי ברכבת התחתית ירדתי בתחנה שלי וחזרתי הביתה. עדיין קופא מקור, רועד ובודד יותר מתמיד, במיוחד לאחר עזיבתה של היפה ההיא. התפשטתי ונכנסתי במהירות למיטה, כרגיל, התכרבלתי עם עצמי ושקעתי במחשבות. שקעתי במחשבות עלינו. על זה שנהיה ביחד. שנתחתן. שיהיה לנו בית בפרברים, שלושה ילדים וגולדן.
ואז, בבדידות הטוטאלית שלי, בכירבול עם עצמי וההשתלטות על המיטה באלכסון,
הייתי באמת מאושר.
