נזכר

ואני יושב מול האח בחדרי

ודמותך עולה לה שוב מולי,

ואני נזכר

ברגעים הכי יפים שלנו,

בשניות שהפכו לאושר לשנינו,

במבט, במגע, בתחושות,

ודווקא אז בתוך כל הנוסטלגיה

אני מתחיל לבכות.

אני יושב לי על הכורסא ומביט לאלוהים,

ומתגברים השאלות והכעסים.

איך זה שדווקא הרגעים הכי יפים

כחלום בלהות אותי רודפים?

קר

ואני יושב מול שולחן לכתוב

ונדמה שהכל כל- כך טוב,

ואני נזכר.

ברגעים הכי טובים, בשניות המתוקות,

בתקוות האבודות, בלבבות המנופצים

ופתאום היד משתתקת ואני מתחיל לבכות.

אני יושב בשקט ומביט למעלה לאלוהים,

ומתגברים כל השאלות והכעסים.

ואני רוצה לשאול הכי שבעולם,

איך זה, איך זה,

שהרגעים הכי יפים

אותי כחלום בלהות רודפים?

קר

ואני הולך ברחוב ועוברים לידי אנשים.

הם כל- כך מאושרים וצוחקים,

דבר לא מטריד אותם והם לא נזכרים

ואין להם לשאול את כל השאלות שבעולם

את אלוהים.

באהבה הם לא מתוסבכים,

ורגעי האושר והשמחה אותם עוטפים,

ורק אני נותרתי עם כל החידות נטולות הרמזים,

ואיך זה שהרגעים הכי יפים

אותי כחלום בלהות רודפים?

©                           כל הזכויות שמורות למחבר!