על אם ודרך

-"אנה תלכי?"

שאלו השמיים;

-"זאת לא אדע",

ענתה בת-אדם.

-"דרכך מפרכת",

פסק הרקיע;

-"כך נגזר גורלי",

נאנחה בת-אדם.

והערב ירד

ערפילי וּוָרוד

מתכרבל סביבה

כעולל.

-"מי ירווה צימאונך?"

תהתה אדמה;

-"דמעותיי ירווני",

ענתה בת-אדם.

-"רעב יכרסם בך",

לחשו הרגבים;

-"צערי ישתיקו",

נאנחה בת-אדם.

והליל חמד

את נפשה לפלח

וחלקיקי נשמתה

להעלות לעולה.

-"איה אמך, ילדה?"

שאלו העורבים;

-"נסחפה אלי חוף",

ענתה בת-אדם.

-"ואב לך, איהו?"

הוסיפו לחקור;

-"שמי מעד על שפתיו",

נאנחה בת-אדם.

והשחר מתח

זרועותיו לאחור

לעטוף את גופה

העייף של בתו.

-"קיצך מתקרב",

האירה השמש;

-"זאת ידעתי מכבר",

ענתה בת-אדם.

-"מה זאת ביקשת?"

שנו השמיים;

-"חיים, ותו לא",

כך ענתה בת-אדם.

והדרך החרישה,

מתפתלת לנצח,