זיכרונות

יונתן היה רק בן חמש, אך הנסיבות אילצו אותו להתבגר מהר מאוד.

כשהוריו שמעו את הבשורה המרה מפי הרופא הם סירבו להאמין. אימו כמעט ואיבדה את הכרתה על שולחנו של הרופא, אביו נותר קפוא במשך מספר דקות אינו מסוגל להוציא הגה מפיו. פניו הפכו חיוורות כשל רוח רפאים.
הרופא החל להסביר בפרוטרוט על מצבו הסבוך של יונתן, הסיכונים הכרוכים בניתוח מסוג זה, הקשיים הצפויים לילד הקטן בתהליך ההחלמה, במידה והניתוח יצליח כמובן.
המשפט האחרון מילא באימה את חלל החדר, "במידה והניתוח יצליח".
  
יונתן הבין שמשהו אינו כשורה, ברגע שהוריו יצאו מחדר הרופא, הוא ראה זאת במבטם. ככה הם ילדים, מסתכלים להורים בעיניים, ויודעים מה מסתתר בנבכי ליבם.
"מה קרה, אימא?", שאל בקולו השובבי שניפץ את ליבה.
"אתה תצטרך לעבור ניתוח קטן", אמרה בעודה ממרת בבכי, "אבל אל תדאג מותק הכול יהיה בסדר, אימא פה", היא זינקה לעברו וחיבקה אותו בעוצמה, דמעותיה זולגות גם על לחיו.
"אבל למה?", שאל יונתן בתמימות כה טהורה.
איך היא יכולה להסביר לו למה, איך הורה יכול להסביר לילד הקטן שלו משהו שגם הוא אינו מבין למה הוא קורה, למה דווקא לו, למה דווקא עכשיו, למה?
אימו של יונתן החלה להסביר לבנה על הניתוח, היא דקלמה את מה ששמעה זה עתה מהרופא, לא מסתירה מבנה דבר, מלבד מילה קטנה שהשמיטה מדבריו של הרופא, "במידה", את המילה הזאת היא השאירה לעצמה.
להפתעתה הרבה יונתן חרג ממנהגם של ילדים קטנים ולא שאל שאלות נוספות. הוא ישב בשקט בין זרועותיה של אימו, ולחש באוזנה, "אל תבכי אימא", אך היא בכתה אף יותר.
"מתי הניתוח?" שאל הילד לאחר כמה דקות שבהן אף אחד לא הפר את הדממה.
"עוד יומיים, מותק", ענתה אימו וגייסה את כל כוחה כדי לחייך לעבר בנה.
"אל תהיו עצובים", אמר יונתן בחיוך אמיץ, "אני לא רוצה לזכור אתכם ככה".
"ביומיים האלו אתה יכול לעשות מה שתרצה", אמר אביו, במילותיו הראשונות מאז שמע את הבשורה בחדר הרופא.
"תלמד אותי לנהוג?", שאל יונתן בחיוך תמים.
"מילה של גבר", אמר האב והשיב בחצי חיוך משלו.
"יופי", קיפץ יונתן על אביו, וחיבק אותו בחוזקה. האב עטף את בנו ברכות, והאם הצטרפה לחיבוק, חיבוק רטוב.

היומיים עברו במהירות רבה כל כך שנראו כשניות.
יונתן שכב כעת על מיטת הניתוחים, מכוסה בחלוק לבן ומחובר לעשרות מכשירים משונים.
"אני רוצה לראות את אימא ואבא שוב", אמר יונתן לרופא לפני שהתחיל בניתוח, "אני רוצה לזכור את פניהם", אמר בעצבות שוברת לב.
יונתן זכר שפעם אביו אמר שאדם החי בזיכרונות מפחד מהעתיד.
יונתן פחד מאוד מן העתיד, אך כעת רק בעזרת זיכרונותיו הוא יוכל לראות שוב את הוריו.

ליוני היה סרטן בקרנית העין, ובגיל חמש הוא איבד את ריאתו.