קצות הלהבה

לפעמים זה לא נראה כמו שבהתחלה
בבוקר כשקמים והעיניים לא רוצות לקום
והגוף נשרף מהאור האפור שנכנס מהחלון
וזו אותה הדרך שהלכת ופשוט הלכת לאיבוד
בתוך עצמך הלכת ולא מצאת ורק את המבט הקטן
חיפשת

הדרך מתבהרת והשמש לא שוקעת
העלים מרשרשים על העצים הערומים
של החורף הקר והשמש הלבנה מתחממת וחוזרת
צללים של חופש ודרך חדשה
נפקחת

הקיר הקר כבר לא מרגיש מאיים וגם לא דוקר
החלון משקיף לעץ הצנום עם עליו הירוקים
השקט הוא קצר ולוקח את העצבות שנשארה
וממלא במשהו חדש וצח כסדין לבן אחר
מטלטל

את נשענת על כתפי אחרי שנחת לידי
כמעט נרדמת ואני רועד ואת שומעת
את ליבי שבפינתו בוער מהקור מאחור
את עינייך ראיתי וראיתי נסגרות מסיבה
אחרת

השניה עברה ואולי יותר לא ספרתי
התבלבלתי כשהכל נעצר ושפות הלהבה
המשיכו לעלות
יותר

החום נשאר וכבר לא קר
והשפתיים זוכרות את שלה
את החום השליו
את מה שעתיד להכנס לאוזניים
את החום שעלה עד לשם
אליהם והעליתיהה
עד הקצה