בשביל האבנים הצהובות

הוא הזמין אותי אל מקום קסום
איזור בו שוכנות הפיות.
כפר ירקרק של אלפי סקרנים
של תוהים,עמוסי מחשבות.

התנדב להובילני,לאט ובזהירות
דרש שאקח עימי שקית אמונה
עמדתי לי מול השביל הצהוב,
מבולבלת,מחפשת תשובה.

רועדת מפחד.מאוכזבת מידי.
אכזבות של ילדה דיי תמימה.
כשמתחת למשקפי השמש החבאתי
לילות חוזרים בלי שינה.

הוא חטף אותי,כשהססתי
לא אפשר הזדמנות לנסיגה.
וניפץ למולי כוכבים,אגדות
אל מסע מטורף,משוגע.

איפשר לי להתבונן.ולגעת.
לחוש עצבות באופן חודר.
נתן לי זמן לנסח בדידות.
ברגע המדוייק,החנוק ביותר.

ביקש שאזהר,ממי שמבטיח.
והלכנו לאיבוד בשדרת הזכרונות.
שם נזכרתי,איך הוא יצא מחיי.
נשבעתי כי לא אתפתה לצפות.

באחת הסימטאות שאל אם אהבתי
הסברתי כי עודני יודעת אהבה.
הוא לחש לי שאני "זמנית מיוחדת"
השביע אותי להשאר קבועה,וגאה.

מוכרח להתרחק כעת,הוא קבע לי
בדיוק כשהעזתי לרגע לטעום
המשיכי בשביל מכאן,אל הדרך
שתאפשר לך לעוף ולחלום.


את ילדה אמיצה.הוא סיכם.
נותר לך רק בך,להאמין יותר.
התנצל שניות לפני שנעלם לי
מחייכת כשהגעגוע גובר.