כוכב נולד

הוילונות האדומים החלו להתקרב בקצב מדוד אחד לעברו של השני, עד אשר התנגשו בקלילות תיאטרלית והמסך נסגר.

הוא נותר עומד בחשכה בדממה. גופו הצנום מאיים להישבר בכל רגע, עיניו הכחולות נראו כבויות מתמיד, ומתווי פניו לא נותר עוד זכר ליופי המהולל שסיפק כל כך הרבה נערות בגיל "הטיפשעשרה". הקהל המשיך בשלו, מסרב להשתחרר מקסמו הטבעי כל כך, כמעט ללא מאמץ. זעקות וצרחות הנושאות את שמו מילאו את חלל האוויר, אך סירבו להיכנס לאוזניו.

בתחילה הוא התרגש מכך, מכל מעריצה שקפצה עליו ברחוב, מכל נערה מתבגרת שהשתטחה לרגליו, מפרה באופן בוטה את אחת מעשרת הדיברות, וסוגדת לו, מכל ביקורת טובה שקרא בעיתון, מכל מפגש עם כוכבים אחרים, שחלקם אף היו האלילים שלו כשהיה צעיר יותר וטיפש הרבה יותר. אך הכול התחלף בקיצוניות כל כך מהר עד ששכח את נקודת הזמן בה ההנאה הפכה לעינוי. לפתע אור הזרקורים החל לשרוף את עורפו, שאון המעריצים חנק את נשימתו, חוסר הפרטיות, אי היכולת לבצע פעולות יומיומית פשוטות שהיו מנת חלקו בעבר, הפרנויה האופפת את עסקי הבידור, כול אלו גרמו לו לשכוח מדוע רצה להיות כוכב מלכתחילה.

פעם הוא היה יושב עם גיטרה פשוטה על מיטתו בחדרו הקטן, ומנגן לאחותו הקטנה שירים שכתב עד השעות הקטנות של הלילה, היא תמיד הייתה מריעה בהתרגשות לכל שיר ושיר, ופנייה מלאות האור גרמו ללבו להתמוסס. היא הייתה המעריצה האמיתית הראשונה שלו, הראשונה וגם האחרונה מבחינתו. כעת מצא את עצמו יושב באולפן הקלטות ענק וקודר, שר אותם השירים לחבורת מפיקים רודפי בצע ודורסנית שהאור היחיד שנישא על פניהם זהר בצבע הכסף. הוא שכח מדוע התחיל לכתוב ולשיר, השירים שהיו שלו בעבר שוכתבו, הפכו אותם לשירים לקהל היעד שלו, שירים בלי מילים אמיתיות, בלי רגשות, רק עם משפטים חסרי טעם שלא אמרו לו דבר יותר, שירים שנשבע לעצמו שלעולם לא ישיר. אך המציאות חזקה מהכול, העלייה המטאורית שלו מאחד ששר בטקסי זיכרון לאליל נוער נעשתה בזכותם, הוא חייב להם את עולמו, את הצלחתו ואת נשמתו, כך הם נתנו לו להבין. אומנם הוא המוכשר ששר ויצר, רך מי נתן לך במה ילד? אנחנו!

המיניבוס החל את נסיעתו ליעד הבא, עוד הופעה, עוד נערות, עוד שירים ללא מילים, רק ההמתנה המייגעת לווילונות האדומים שיסגרו בקרוב ויצילו את נשמתו מאור הזרקורים.