על סף התהום

על סף התהום

השקט שרר סביב, רוח חזקה הכתה בפני. שמש קופחת התנשאה גבוהה מעלי, מחרישה לסבלי הנורא. לרגלי נמתחה התהום השחורה, קוראת לי לקפוץ, להתאחד איתה לעולמים.הבטתי בה בזוג עיניים מפוחדות ושטופות דם, קומץ את אגרופי הרפים ובולע את רוקי המועט בעצבנות.

כבר זה חודש מאז אני אבוד במדבר, חמישה ימים שלא אכלתי מאומה ויומיים שלא זלגה טיפת מים בגרוני. מצאתי עצמי במצב הזה בעבר, עומד על הקו הדק שבין חיים ומוות, אך שבטי המדבר מצאו ני גוסס וטיפלו בי. כעת המזל לא האיר לי פנים ולא היו שום נוודים שיצילוני, המוות היה מבחינתי עניין של זמן. המשכתי ללטוש את עיני באבדון אשר עמד במרחק פסיעה בודדה ממני. "כמה זמן עוד תוכל לעמוד כאן?!" גערתי בעצמי "כך אתה רוצה לגמור את חייו?! בתור פחדן?!"

ובכל זאת רגלי עצרו מלנוע, כאילו מיליון משקולות חוברו להן. ניסיתי להיאבק במסע הכבד, רגלי התרוממה באיטיות, אך הבהלה פילחה את חזי כמו סכין חדה של קרח, וזאת נחתה ארצה. נהמתי בעצבנות וניסיתי בשנית אך הבהלה שבה והכריע אותי. התסכול החל להציף אותי "למה אני לא מסוגל?! צעקתי לתוך הדממה. ניסית להזכיר לעצמי שמוות עכשיו עדיף על המוות האיטי והכואב של גוויעה בצמא, ובכל זאת לא הייתי מסוגל. היה זה דבר מה, עמוק בתוכי שלא יפשר לי. תהיתי מה הוא הדבר, משום שמשפחה עוד לא הקמתי וגם חברים לא היו לי. עזבתי את ארצי כשהייתי בן 19 בלבד ומאז רק חיפשתי את מזלי מבלי לבנות שום דבר שיקבול אותי לעולם הזה ואז הכתה בי האמת. "האם אלי לוותר על ההזדמנות לכל אלה?" תהיתי בליבי "ובכל זאת, היו גם רגעי אושר בחיי. האם עליי לדון אותם לשכחה?

  אין דבר שתוכל לעשות" צרם קול קטן בראשי "לא תוכל להינצל, לא בשנית... ובכל זאת. עם ישנו עוד סיכוי שאשרוד אסור לי לוותר". נפלתי על בירכי וכבשתי את פני בשתי ידי.   דמעות כבדות עמדו בעיני ובעודי רוכן שם הנחתי להן להישפך, לשטוף את כל הרעל שהצטבר. "ישנו ערך לחיים" אמרתי בליבי "אסור לוותר עליהם בקלות".קמתי והמשכתי בדרכי, ומאותו יום אותה תהום שחורה נותרה רק פס צר הרחק מאחורי.