06/11/00

ילדה-בובה

היה הייתה ילדה,

ילדה יפיפייה.

שיפעת תלתליה

עד כתפיה הגיעה.

סרט לבן בצורת פרפר,

תמיד בשערה.

שמנמנה, עגלגלה,

חיוך תמידי על פניה.

שמחה, אף פעם לא בוכה,

כל אשר נתבקשה-

ברצון נענתה.

כל קרובי המשפחה,

תמיד אמרו:

היא כה יפה וטובה –

ממש בובה.

כאשר שאלוה  לשמה,

"לאל'ה דולי", הייתה עונה.

לא ידעה, אותה ילדה,

כי בכך אישרה,

שהיא אכן- ילדה בובה.

פשוט "ריש" לא ביטאה

ובאנגלית לא שלטה.

כה תמימה הייתה,

עד אשר כך נהגה:

הולכת למגרש הפועל הישן,

 את שמלתה מרימה.

תחתוני המשי החדשים שלה,

לעיני כל מראה.

במגרש רצה, שרה, מזיפת, צועקת, אומרת:

אני לאל'ה דולי!

יש לי תחתונים חדשים!

  מה ילדה כה קטנה,

מבינה, מה זאת "בושה"?

רק כאשר מעט גדלה,

 לימדו אותה ההורים,

כי כך אין נוהגים:

את השמלה, לא מרימים

ולכל העולם את התחתונים

לא מראים.

אפילו אם הם חדשים ויפים.

ימים חלפו, הילדה גדלה,

ממעשיה המגונים – חדלה.

"ריש" היא כבר בטאה

ואנגלית למדה.

כך לה נודע,

  כי "דולי" פירושה "בובה"

ומאז את שמה נכון הגתה,

כך  יותר לא הייתה,

ילדה –בובה.