חזרה ליצירות
סיפורים

סיאם

הולדן קולפילד | (04/09/2007 14:55) | 119 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
כמו שלפרות בסיפור המקראי הידוע היו שבע שנים טובות או רעות-רזות או שמנות אני כבר לא הכי זוכר.
בכל אופן המקום הזה היווה עבורי ועבור חברי דבר דומה.
בשנת 2000 בחודש יוני ביקרנו במקום המדהים הזה כחודש,כעבור שבע שנים לפני חודשיים התעופפנו לנו אני והוא  שוב למקום הפשע.
זה נראה כאילו ואלוהים לקח מכחול ליד והחל למהול צבעים של טורקיז במים של המפרץ הזה,לפעמים כשהוא התעייף הוא נח על החול הלבן כמו אבקת פודרה של רקדנית באלט בבולשוי ואכל מעסיס של אגוז קוקוס שהתעייף אף הוא ונחת למרגלותיו.
אז התאכסנו בפוקט וכלל לא היינו אמורים להיות בפיפי,לא לא התכוונתי חלילה לשתן או משהו לא סטרילי חלילה.
בתאילנד הקידומת קו-מהווה ציון אי וההמשך זה שמו הפרטי של האי.
בכל מקרה רכב טרנזיט רעוע הגיע לחזחת המלון בשעה הנקובה ואסף אותנו למזח מעץ רטוב ולח,כבר שפסענו על השלבים במזח בפוקט התרגשנו....
לא, הפעם לא מהטבע הויזואלי שמסביב אלא גם מיצירת טבע נוספת של הכל יכול:
נשות העם הסקנדינבי.
אלילות מין כאלו גבוהות וטמירות שהצטופפו להן בסיפון העליון וגרמו לי לפזול פעם אחת למים ופעם שנייה ל....,נו אתם בטח כבר מנחשים לבד.
בהפלגה שהייתה על מעבורת בעלת 2 קומות היו אנשים רבים להערכתי כ120 איש, בתחילה כ90 ישבו בשאננות בסיפון התחתון נשענו על הכסאות המרופדים והביטו בעיניים מצועפות מסביבם, האמיצים נאחזו בידיות הניקל בסיפון העליון ונהנו גם מהרוח ששורקת באוזן כמו איזה יצירה של בטהובן שמהווה פסקול לסרט של אנגלופוליס.
כעבור כארבעים רגע המים החלו לחבוט בעוז בדופן האונייה, אט אט אנשים החלו להקיא את תכולתם על הסיפון ובסיפון התחתון זה היה איום במיוחד, הריח שם היה בלתי נסבל.
אני וחברי בשלב זה עוד נגסנו בפלחי אננס שהוגשו לנו על ידי הצוות האדיב,אך תוך כמה דקות הסיפון העליון כמעט התרוקן מיושביו(בעצם עומדיו), לידנו הייתה חבורה קולנית  במיוחד שהגילה לעשות והרוותה את גרונה בפחיות בירה קרה,בחורה עם זנב סוס לכדה את תשומת ליבי ופשוט הייתי חייב לשאול:
" סלחי לי גברת  צעירה, אמנם בירה זה דבר נפלא ואהוב אבל במזג אוויר הזה ובתנודות האלו זה לא נראה לי תענוג גדול במיוחד"
ואילו היא היישירה בי מבט וגיחכה בביטול:
" אדון צעיר, הים הזה עבורנו סוער בערך כמו אמבטייה במלון "
לפשר תמיהתי היא השיבה בחיוך לבבי שהם אנשי צוות של אחת האוניות של הצי האמריקאי ששוכנות דרך קבע בפיליפינים והם קפצו לביקור.
בדיוק שסיימנו את השיח המלבב הזה הרגשתי שבטני מתהפכת בי,לא חששתי שהאונייה תטבע או משהו, אולי אפילו ייחלתי לכך כי אני לא מפחד מהים למרות שאני מודע לעוצמתו ההרסנית, מה שהדאיג אותי זה לא להקיא את עצמי על הסיפון לעיני אנשים זרים זה הביך אותי.
כעבור כעשרים דקות הגענו למזח בקופיפי  שמוקף בסלעי גרניט ענקים שמקדמים את בואך בידידות מיוחדת.
בהפלגה הזו הרהרתי כמה אכזרי ויפה הוא הטבע .
התאכסנו שם ללילה אצל גרמני שברשותי מספר חדרים מעץ  שמשקיפים על המפרץ.
בפעם השנייה השנה הכוונה עקב המונסונים לא הגענו לאיזור בכלל והגענו לארץ אחרת( וויאטנאם) אבל עליה בסיפור אחר.
מוקדש לבחור הישראלי שמצא את מותו באי קופיפי
 

תגובות

חזרה ליצירות