"אמא, אמא , את יודעת שראיתי מישהי בגן שחייכה אבל זה היה נראה כאילו היא בוכה....
שהיא צחקה, זה הרגיש כאילו הלב שלה מתפוצץ והיא פורצת בבכי, כי כל הגוף שלה רעד כזה... את יודעת כככהההה..."
היא טלטלה את עצמה כאילו הייתה לועו של שעון האורלוגין שאצל הסבתא האומללה שלה וגרמה לי לצחוק בקול.
"כל החיוכים שונים ילדה שלי."
"אמא, אני לא יודעת אם זה היה צחוק.. אני חושבת שהיא בכתה." היא לחשה את זה באוזני תוך התכופפות לכיווני כאילו הייתה זקנה בלה עם מקל הליכה שמרכלת על החיים ומפחדת שהם ישמעו אותה ויקחו ממנה את השנה הנוספת שלה לחיקם.
הבטתי בה ,ילדה שלי יפיפייה .
לא היתה ילדה יותר יפה מהילדה שלי..
לא בגלל שלא היה יופי אחר מלבדה, כי היא הייתה הילדה שלי ובשביל אמא הילד שלה הוא הכי מושלם בעולם ולא משנה מה יאמרו אחרים.
הוא כליל השלמות.
כך היה לי עם נטע הקטנה.
היו לה את העיניים של אבא שלה, ספק ירוקות ספק צהובות.
זוג עיניים ענקיות מלוכסנות.
מעולם לא חשבתי שאפשר להביט בזוג עיניים ולהרגיש מאוהב.
הבטתי בעינייה והרגשתי אהבה מפלחת את איבריי שוב ושוב ושוב.
השאלות שעלו ממנה ונזרקו אליי, המבטים שהיא הדביקה בפרצופי גרמו לי להבין שאת החוכמה והחריפות שלה היא ירשה מאבי זיכרו ברוך.
מחזיקה את היד הדביקה שלה אני נזכרת .
אייך ההריון שלה היה קשה , כל חודשי הקיץ העמיסו עליי משקל ענק ואני מדדה בניהם ורוצה רק לשכב עירומה איפה שזה לא יהיה רק לקבל מנת חמצן תמידית בלי כל קשר ל- 16 מעלות שאני שרויה בהם רוב היום, היא הייתה ענקית , אני הייתי יותר, ואז היינו ביחד אני והוא.
מחייכים אחד לשני בחודשים הראשונים , הולכים לטייל בפארק חבוקים ומתגופפים, מלטף את ביטני הקטנה שטופחת לה מחודש לחודש ואני רק מזכירה לו את היום המיוחל של האולטרא-סאונד שקרב.
"קשה לי להמתין.."
"כולי מרוגשת... " עם דמעות בעיניים אני סופגת אותם על כתפו שעוטפת אותי ועכשיו בהיקף שלם.
"זו הבחירה שלך, אני לא לוקח בזה חלק, זו התעללות"
"זו בחירה שלך אתה צודק. ויש לך 2 אפשרויות . ללכת או להישאר."
"אז אני בוחר ללכת " הוא קרע את ליבי לשניים.
"תלך אהובי. כנראה שאתה לא ראוי לי."
"כנראה באמת"
הוא הלך.
השאיר את ריחו באוויר, את הבגדים המהולים מיי קולון , את ההבטחות את השקרים, את טרום החתונה, את ההזמנות ואת המוזמנים, אותי.
הוא השאיר אותי לבד.
עירומה עם בטן שהולכת וגדלה מרגע לרגע, אותי, מלטפת את פרי אהבתנו.
נזכרת במילים שלו.
"ותמיד רק איתך עד הסוף."
מחייכת .
זו זכותו?
זו זכותו ללכת ככה ולעזוב אותי אחריי כל מה שעברנו ביחד?
חתיכת אדיוט, חייכתי ובכיתי ביני לבין עצמי.
"ההצלחה מביאה חברים והאסון בוחן אותם"
אמרתי את המשפט הזה ולא היה יותר מתאים ממנו.
בגן פרוס בצבע ירוק ופרחים צבעוניים אני מרגישה שהכל כ"כ מתגמד למה שאני הולכת לחוות.
לידה.
אני טומנת בתוכי חיים שלמים.
שומעת אותה קופצת בתוכי, רוקדת , בועטת , צווחת לצאת לחיים חדשים.
"אמא, אמא , אני חושבת שאני שונה.
את חושבת שאני שונה?" היא מושכת את היד שלי שוב, לוחשת לי את זה אבל זה עדיין נשמע צווחני.
רוצה שאני הביט בעינייה הענקיות ברגע שהיא שואלת אותי את שאלותיה.
"למה שתחשבי כך?"
"כי כל הילדות והילדים בגן שלי נראים אחרת ממני, יש להם עיניים עגולות ואף קצת בולט, וחלק גם שאלו אותי אם אני חולה."
את לא שונה, את מיוחדת. את הכי מיוחדת בעולם"
"אז למה הם אומרים את זה.?"
"כי הם עדיין לא יודעים כמה את מיוחדת , הם יבינו את זה קצת יותר מאוחר"
זרקתי את המפתחות על השיש, ושאלתי אותה תוך כדיי שאני מניפה אותה אל על מה היא רוצה שהכין לה לארוחת צהריים והיא לוחשת לי באוזן "ספגטי, שניצל תירס ו... תירס חם"
היא ישבה ונהנתה מכל ביס, מביטה בתכנית האהובה עליה ומביטה בי מסתכלת עליה.
"אמא... למה את מסתכלת עליי כך...?" היא חייכה ופנייה היו נבוכות לרגע.
"כי אני אוהבת אותך, כי את הילדה היפה שלי"
"גם את יפה." היא צחקה.
"מה את קוראת אמא? על מה את קוראת כל הזמן?"
שתקתי.
היא הביטה בי במבט שמחכה לתשובה ואני סיפקתי לה את כל התשובות לכל השאלות גם הכי מפחידות שחשבתי שלא אהיה מסוגלת לענות עליהם.
"ילדים ואוטיזם" עניתי. היא שלא הבינה מה זה אומר, שלא הבינה את מחלתה שלה רק חייכה אליי ושאלה.
"זה מעניין?"
ואני עניתי לה בחיוך .
"אין יותר מעניין מזה...תמיד איתך עד הסוף."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
