30/09/2004

געגועים

עומדת ליד הכיור,

מדיחה כלים.

מבעד לטיפות המים

שמהברז ניגרים,

עולים וצפים געגועים

לגיבורים –

של תרבות שירה.

זה שנתן את,

"אֵיפֹה יֶשְנָם עוֹד אֲנָשִים כְּמוֹ הָאִיש הַהוּא

אֲשֶר הָיָה כָּעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת."

ממרום שירתו,

כופף גבו, הישיר מבטו,

הִקְשִיב לָעוֹמֵד מוּלוֹ

הַשָׂח אֶת שִׂיחוֹ.

אחר כך,

חזר אל הדף

ושיר חדש כתב.

זו שהילכה

"בחורשת האקליפטוס"

בנעימות הילכותיה,

שוררה והלחינה

"כמו להיות ירדן."

הכינרת היתה לה –

"כירושלים של זהב,"

עדי לצווארה.

היא הלכה מאיתנו בעודה חשה כי –

"עצוב למות באמצע התמוז."

"על כל אלה," ועוד –

בעטרת "פרס ישראל" הוכתרה.

והאריה הזקן

שהיה נחוּש כלביא

שהרעים בקול הַטְרוּבָּדוּר שבו

ושר את שירו:

"כשהדרך מתמשכת
זה קורה
רק ללכת, ללכת."

זה קרה
כשהדרך התמשכה לי
זה קרה
לא ידעתי איך זה בא לי..."

הכלים,נקיים,

בארונות מסודרים.

אך השירים

בראשי –

להתנגן ממשיכים,

געגועים….