אליך

תמיד תביט בי שם, במסתרי הכרך,
בגינות בודדות ובסמטאות אפלות.
ואני אל מול דמותך תמיד נדרך,
גם כשיפציע השמש ואהי בהיכלו -
יהיה זה בעיניי כחשוך שבלילות.

תמיד אהיה נע ונד בארצותיך,
לא בעבור חמלה או דבר סוד.
שוננה בקרבי הלום חרב עלמותיך,
ומוטטתני כמוטט מגדל עד היסוד,
והטמיעה בי רזים ומיני כמוסות.

מעיין דלוח, באר עכורה, חור בדלי,
צרעת פרחה בגופי והוציאתני מהמחנה.
סיר נפוח שבישלו בו כבקדרה ונשרף הצלי,
ברק בשמיים וסערה עלי מים ואש בסנה,
לא מנע מבעדי מלדרוך הקנה.

אח אובד- נשזר שמך בשמי,
הולחנו חיינו בידי אותו אומן.
ואני בקרבתך מאסתי על שנאת עצמי,
שחררנו עצמנו ממוסרות ברזל של זמן,
לא ידענו לתפלצות לקרוא בשמן.

עיניים רושפות דומי, שפתיים חסך,
מכתב עלום לא נשלח ולא קריאות הדים.
תמה המערכה הראשונה, הורד המסך,
ובשנית לא ישובו הגיבורים היות ילדים,
ולא יהא כל במאי להראותנו היכן אנו עומדים.

הנר האחרון שהדלקתי גמר אומר לדעוך,
עוד מעט ינוס יומי ויחמוק בין הצללים.
כלום תירא להבת מצפוני עונג ורוך,
ותדע היא מבט אילם שפישרו אלף מילים?
או שבמנוסתך תדמה לצבי או לעופר איילים?