על מורה ותלמיד

1.

היה לי פעם דוד, לדוד קראו גוּבָּה,

ידע לנגן הוא נפלא על הטוּבָּה.

ידע לנגן הוא צלילים נפלאים,

כל אחד וכולם היו מתפלאים.

פעם הוא סיפר לי על מקרה לא נעים

שקרה לו מזמן, ולמורו: מר געים.

מקרה זה קרה כאשר המורה לו ביקש

"בוא ונגן, ילד עיקש".

אך שכח לו הדוד שבזמן הקונצרט

יש לו תזמורת עם מר רַפַפֶרט.

למזלו שוחרר באותו יום מוקדם

ומיד רץ-הוא לתוך האוּלם.

ומה להפתעתו גילה מאחורי הקלעים

את מנצחו הראשון, מר אוּרינָאים.

אמר לו המר

בקול מנוכר:

"מה עושה אתה פה עכשיו

מה אתה עושה עכשיו פה?"

ולעצמו גם הוסיף:

"אנוכי לא צריך כלל אותו!"

אז הסתובב לו הדוד, ואיתו גם הטובה

והלך לביתו ברחוב מראומה.

בהגיעו לשיעורו הפרטי עם מר געים

לא קידמו את פניו חיוכים.

2.

להפך: טיעונים כֹה מרים,

ומפיו של מר געים. כן, מר געים!

והרי כה אהב אותו, כה נהנה,

רק לו הוא נתן מחמאה וטפיחה.

פתאום הוא צועק: "איך יכולת?!

הרי הגיעה המפקחת בריכולטה!

עכשיו עליי כולם כועסים,

ואם על זה היו לי משלמים?

אני הייתי אומר ששלחתי את גובה

לנגן במקומי וכה נפלא על הטובה.

למחרת הייתי מתעורר ואז קם

בשביל לגלות שהוא נעלם.

הקונצרט נפל רק בגללי

ועל כך היו מאשימים רק אותי, רק אותי!

בפעם הבאה היו גם שוקלים:

להזמין או לא להזמין את געים?

ומה אני צריך את כל זה

ממך לא אבקש לעשות מעשה.

פעם ראשונה פה ביקשתי, ואדוני הוא עדי,

תהיה זאת האחרונה, יקירי!

אני בשבילך עשיתי כה רב,

ואותי אתה עושה נעלב.

ביקשתי דבר קטן לעשות

3.

ואז דוד גובה התרעם-התרעם:

"עשית כה רב? אתה מדמיין!

הזוכר אתה מקרה ממזמן,

כאשר נסעתי אני לטייל בעולם?

עם ביה"ס, חבריָ לכיתה

ידעתי שאסע מתחילת השנה.

ממך אז ביקשתי לתת לי שיעור כה קטון

לא בנוסף – במקום, רק במקום.

לאמי, בשיחה, הנהנת כטורח

ובשיעור עליי אתה אז צורח:

"למה בגלל שאתה נוסע לכְּסָף

עליי לעבוד שעה בנוסף?

אך חשוב פה לרגע, מורי היקר,

הרי שעה פחות עשית ביום שעבר.

אז לא בנוסף, אלא במקום,

הרי על השיעורים שילמתי ממון!

ובכלל – יוצא אתה מנקודת הנחה

שכולנו חייבים דבר-מה לך.

– "אני שם למדתי, בהצטיינות,

אותי לימד הפרופסור בָרטוּת" –

אז מה אם אותך הוא לימד, מורי היקר,

מאיפה לי שהוא מורה נהדר?

וגם אם הוא כזה נהדר ומדהים

מי אמר שאחריו תלך בצעדים?

אולי במקרה הזה והנ"ל

יצא תלמיד-המורה מעט מסורבל.

אולי מר ברטות היה מורה אלוהי

ואתה, בכל זאת, קצת פחות מעשי?

ואני, תלמידך הגדול,

אותי אתה לימדת הכל-גם-הכל.

אמרת שאתה בא לעבודה בשבילי,

אותי לימדת לנגן פה בכלי.

האם לא תוכל להתחשב במעט, מורי הנהדר?

הרי שם הוא לך גבוה כהר.

ועל מה הוא השם שלך פה ניתן

אם ליבך קמוץ יותר משפתי קלרניתן?

חשוב-נא לרגע, לרגע חשוב!

לפעמים תלמידים גם צריך לאהוב.

לא צריך לספור דקות עד סוף השעה

אלא להישאר עוד שנייה, אולי עוד דקה.

לא ללכת באמצע אם יוצא התרגיל

אלא יחד עם התלמיד לקפוץ אז בגיל!

אז כן, לא ניגנתי וכבר לא אנגן,

אך אתה, המורה, אל-נא תתלונן.

תהיה הזכות היא שלך להתלונן על תלמידייך

מתי שאליהם תשפר מעשייך.

ומתי שאליהם תתייחס נעים-כה-נעים

רק אז נא-אמור 'אני מאשים..!'"