תינטק בו שבעה ירחים ויילדה בת כמעט ארבע שנים

שבעה חדשים וכמעט ארבע שנים...

כשנכד שלנו נולד– ומתמלאים  בשעה טובה לו שבעה חדשים- בכל פעם מחדש נכנסת אני ללחץ ואינני יודעת איך אעבור מחדש את החדש ו"משהו" עד שימלאו לתינוק או לתינוקת שמונה חדשים... באותם שלושים  הימים בערך-אני נשנקת.אני נחנקת.

אינני יכולה,שלא לחשוב  בכל יום  מחדש על אותו לילה במאי בשנת -1943 בו מסרה אותי אמי הצדקת הי"ד-לאישה זרה לחלוטין-שאמרו עליה במחתרת שהיא טובה-וזאת על מנת שתשמרני מפני ה"חיה" הנאצית - עד אין סוף !כי כך חשה בוודאי...אמא.

היא הלכה לכיוון אחר -ידיה קרות מה"חבילה" שמסרה-מי ידע לאן -בסוף זה היה לתאי הגאזים.

והאישה תביא את התינוקת –אותי- לאישה מאושרת-זו ילדתה הראשונה-עקרה הייתה-על מגש-כלו זהב-בתקווה שהיהודים לא יחזרו עוד לעולם.

לאן שלא יקחו אותם...כך הלכה –עם החבילה –ללא חיתולים-ללא בקבוק-כמעט ללא בגדים,והביאה את הילדה –התינוקת -למעשה - למציליה למחבוא!

אלה פנקוה כנסיכה,אהבוה,חבקוה,שרו לה שירי ערש לפני השינה,ושירי בוקר עם זריחת החמה!

להם זו הייתה פשוט מתנה!!!

חלחלה עוברת עלי מדי יום בגיל זה –כשעיני חוטפות מבט על התינוק היפה,והרגוע  בזרועותי ,לעיתים כבר יושב וזוחל וצוחק לעברי-בעיניו אומר "די!"כאילו "סבתא –מספיק לבכות בלב ולהשוות!"

ואני מנשקת,מלטפת,מחבקת ברוך-לא חונקת-את לחייו –או לחייה  הוורודות/את מצחו/ה סופרת אצבעותיה  או אצבעותיו- ובלבי תפילה שקטה:שלא נדע,אלי בבקשה!!!

חלק שני

ואז עוברות להן שלש ומשהו שנים ,ולתינוק כמעט כבר מלאו ארבע שנים. והנה פרחה –הפכה ילדה!

והיא  מאושרת  בביתה  ה"רגיל",והנה מתהפך גורלה  כי העולם רחוק  מרגיל.

שוב עוברת בי חלחלה ,ולא יודעת אני את נפשי, ואני הופכת להיות הילדה הקטנה.פאניקה.זאת המילה.

נכדי !נכדי!זועקת כל  ישותי!

ברגע זה ממש דופק אדם זר בדלת, זר לילדה-אך לא להורים-ואומר להם :"שלום,באתי לקחת את הילדה הקטנה שדובר עליה,החמודה"

,קורץ הוא לי-ואני מתחת לשלחן מרוב פחד התחבאתי-"ושלום=הופ!-גמרנו.

מחוץ לשלחן-הדלת נטרקת.יד גדולה מחזיקה בכוח יד קטנה,והולכים  לתחנת הרכבת...

נגמרת אידיליה.

מעיר א' לעיר ב' ממשפחה נוצרית ליהודית ,מהיות בת יחידה במשפחה נוצרית שליווה-למשפחה יהודית דתית- בערב פסח- מלאה אורחים פליטים - ממחנות ריכוז והשמדה,משלווה להמולה- לאי הבנה!

אמרו הכל לטובה!!!

מעי הומים! תוככי גופי רותח-ומאידך זה מה שהיה צריך לקרות!

הרי זה מה שהורי הצדיקים בשבילנו רצו?!

זה מה שהיה טובת הילד?!אך למה זה גרם לי                    ל"ים של דמעות"

 למשך ארבע עשר שנים?!

ומה היה קורה אם נכדי זה שהזכרנו חו'ח היה נשלח כחבילה אנושית בגיל כמעט ארבע –ממש לטובתו?!

לכן הצמרמורת לא עוזבת בגיל הזה. לכן,כשהתינוק כמעט בן שנה,והילד בן ארבע וחצי שוב  הכל נרגע...

וטוב שכך...