זה סיפור מוכר וזכור שסופו להתחיל בטלפון שבור. מסופר על שני מכסיקנים וחופן בוריטוס, האחד אלמוני השני היה מיתוס.
יצאו לחפש בבוקר חם את הירח , כשם שניסו פעם לקצץ שיער לאיש קירח. יצאו לבדם בסביבות חמש, כשהגשם הפסיק והאדמה החלה להתייבש. לבשו מעילים, מגפיים וסומבררוס, רק אחרי שיצאו התברר ששכחו לקחת קצת דינרוס . קנו עיתונרוס כדי למצוא מקום עבודה ולהרוויח קצת כסף טוב, הביטו הטיפשים במודעות הדרושים אבל לא שמו לב שהם לא יודעים קרוא וכתוב.
ויתרו על הרעיון לקרוא בעיתון ויצאו לרחוב לשאול שבים ועוברים , יושבי מכסיקו ואף תיירים , מי מוכן לקבל שני ידיים עובדות - או בקיצור שני פראיירים שיסכימו לעבוד כמו חמורים.
ניגש אליהם ברנש בשם חואן ברנדיטוס , שניגש ראשית אל המכסיקני שנחשב למיתוס . כשהמכסיקני הזה היה צעיר הוא היה בליין וחרש את כל העיר. אומרים שהיו לו אלף נשים, היה יפה תואר ואף עזר לקשישים. פעם אחת הוא התאהב בנערה מכסיקנית יפהפיה בשם רוזיטה מוראלס. היא אהבה אותו עד כלות – בילו יחדיו כל הזמן-ימים כלילות, הוא הציע לה נישואין והם התחתנו בחופה וקידושין. עד שביום אפלולי אחד, כשערפילים כיסו את הלילה השחור-היא מעדה ונפלה לתוך הבור . המסכן היה עצוב וחיוור כי ידע שלא יראה אותה יותר. אבל המצחיק בסיפור העצוב הזה הוא שזו לא הסיבה שבגללה הוא נהיה מיתוס. הסיבה היא כי רוזיטה מוראלס הייתה אחותו מנישואים ראשונים של הרץ קילומטרים למרחקים קצרים ספידי גונזלס ולכן המכסיקני שלנו נעשה אלמן לאחות של מיתוס משמע הוא נחשב למיתוס בעצמו. בערך. טוב אולי טיפ טיפה. טוב אולי לא אבל בשביל שהסיפור שלי לא יזכה מכם הקוראים לקריאות בוז הייתי חייב להשתמש במילה מיתוס בשביל החרוז.
איפה היינו? אה כן, הברנש בשם חואן ברנדיטוס ניגש אל המכסיקני שנחשב למיתוס ואמר לו כך: " קח את ידידך הטוב והאלמוני וקחו חכה בגודל בינוני וצאו לכם אל הים הרחב לתפוס לי שלושה דגי זהב. אני נותן לכם את מילתי שתקבלו תמורה נאותה שתמלא לכם את הכיסים".
בקיצור, שני המכסיקנים יצאו אט לדרכם דגים לדוג מאותו הסוג, ותפסו שלושה דגי זהב נקיים וטהורים והביאום לברנש שקראו לו ברנדיטוס שהתגורר באחד ההרים. הוא ראה את הדגים, בחן אותם טוב טוב הרי הוא היה חשדן, ורצה לוודא שחס וחלילה לא ירמו אותו. הוא התרצה ששום פגם לא מצא והגיע הזמן לשלם.
שני המכסיקנוס שלנו הושיטו ידיים לרווחה והמתינו שהברנש יקיים את ההבטחה ולתדהמתם לא היו אלה דינרוס מצלצלים אלא שבעים בוריטוס מבושלים. "אמרתי לכם שהכיסים שלכם יתרחבו", אמר חואן.
השניים חשבו לעצמם- " גם ככה לא ייצא לנו כסף מהקמצן, אז לפחות נשביע רעבוננו ונאכל בשביל דורותינו הבאים". הם ישבו ואכלו 35 בוריטוס כל אחד. לאחר הארוחה שתו שתי בקבוקי טקילה מעולים והרגישו כאילו עלו על גחלים. כמובן שלאחר ארוחת מלכים שכזאת, באים הגזים וההפגזות. כל מכסיקו עלתה באוויר, כשישבניהם של השניים החלו לשיר והם נאלצו לעזוב את העיר.
כעבור יום, עלו על מטוס והגיעו לתל אביב, ישבו בבית קפה קטן וחביב. נזכרו יחדיו באירועי ליל אמש, החליטו הלילה למצוא את השמש. זו הכל אי הבנה שגרמה לסיבוך, השניים שתו באותו בוקר גשום קפה הפוך. כפי שאמרתי בתחילת הסיפור, זה הכל עניין של טלפון שבור, השניים למדו לא להאמין לאיש-זה ברור, לכל אחד מהם יש אחד את השני וזה בסדר גמור.
מסקנה: לשתות קפה זה לא בריא: אם תשתה קפה הפוך-תראה מה קרה איזה סיבוך, אם תשתה קפה שחור-תחפש את החושך אפילו באור. אי לכך ובהתאם לזאת, כדי להיות אדם נורמלי ולא להתנהג כשוטה-שתה פשוט כוס של תה.
