שקרן

פעם היה איש ששמו היה עדן, אבל הוא דרש שיקראו לו עידן. עידן היה כה פיקח, כה ערמומי, כה זהיר ומחושב, שאף אחד, אף אחד לא יכול היה לנחש שהוא שקרן אובססיבי. רק האוזן החדה ביותר הייתה מסוגלת לקלוט את סימני השקר הדקיקים, לפי השינויים הדקים בניגוני קולו, ולפי המבטא המשתנה. כששיקר עידן להוריו, הוא שיחזר את תום הילדות בקולו הרך והמרגיע. כששיקר לחברה שלו, דיבר בקול צייצני ורם, ודחף "אהה" מתמשך ומשועמם מפעם לפעם. כששיקר לחברים במסיבות בנים, דיבר בחיפזון, כמו גנב הנס מפני שוטר, ולתוך פערי מידע שנוצרו בעקבות זאת פעפעו כבדרך אגב סלנג ואוסף גסויות.

אך עדן, בשונה משאר השקרנים האובססיביים, לא חי בתוך דברי השקר שלו. כשערך שיחות נפש בינו לבין עצמו, התוודה שמילותיו – חורים ריקים, שקיימים רק בשביל להוות מסכה לאיש שאינו רוצה דבר אלא לברוח.

היה לו לעדן יומן, שחבוי היה במקום מסתור בטוח, אך הוא תמיד פחד מחברתו שהרשתה לעצמה לחטט בחפציו האישיים. על כן, לא סמך על היומן, וכתב בו את קורות חייו של מישהו אחר. עדן שיקר ליומן שהוא רגוע לגבי עתידו, שהכול יופעל כפי שמתוכנן. הוא לא סיפר שאין לו חברים, שהוא מצטער על מעשים שעולל בילדותו ועל מעשים שילדים עוללו לו, לא סיפר ליומן שעדן הוא קטן ואומלל ומושפל, שמטרותיו נסוגו, והוא מקנא באנשים כמו עידן. הוא כתב שהכול בסדר, ובו בעת שכתב, בלבול ואימה רמסו את צלעותיו, והוא גם התבייש בעצמו, ושנא.

חברתו של עדן מעולם לא מצאה את יומנו, אך הוא חשד. חשד בה שהיא מציצה וחשד בעצמו שכתב ביומן פרט אמיתי העלול להיחשף. הוא פחד, כל כך פחד שהיא תגלה את שמו. כאשר הגיע הפורקן לשיאו, נטל את יומנו ונסע ליער, שם שרף את כל דפי יומנו של עידן. באותו הלילה תקפו את עדן נדודי שינה. הוא עמד במרפסת דקות ארוכות, שבמהלכן שכח את חרדותיו, אך עם חזרתו לחדר, הכאב שוב הדפק על דלתות קוביית-עידן. אותו הלילה היה אחד החשובים בין לילותיו של עדן. שם, בדירתו הזעירה נערך קרב דמים בין עידן לעדן. עם עלות השחר יצא האיש מדירתו ומעולם לא חזר.