בריאן התעורר משנתו, כרגיל, באיטיות רבה. הוא התיישב על קצה המיטה ושוב כרגיל, פיהק בקולי קולות, פוער את לסתותיו כמעט עד קצה הגבול ורגע לפני הכאב. בעודו עושה כן, לא ער לחלוטין עדיין, הוא הרים את ידיו כלפי מעלה, לשערות ראשו, לסדרן מעט מה"בלגן" הרגיל שלאחר השינה.
אחת מידיו, בעוברה באותה תנועה אוטומטית, חצי ערה חצי ישנונית עדיין, על פני מצחו, בדרכה למעלה, חשה במשהו מוזר.
בריאן לא היה עדיין, באותו שלב, עירני דיו. הוא התקשה להבין מה היתה אותה תחושה עדינה, שחש. ובכל זאת, זה הטריד אותו מעט. מספיק בכדי לגרום לו לשחזר את תנועתו שוב. והפעם הוא עשה זאת באיטיות, ביתר תשומת לב, קורי השינה כבר מתחילים להיעלם והוא בשלבי התעוררות אחרונים. הוא לא היה מודאג בשלב זה כמובן. וכי למה שידאג? הוא עוד אפילו לא התעורר לגמרי.
הוא הרגיש שוב את אותו רעד עדין חולף בעור מצחו, כשעברה שם אחת מידיו.
בעדינות, בזהירות, הוא נגע במקום בו התרכזה אותה תחושה מוזרה בעור מצחו. הפעם הוא הבחין בדיוק במקורה של אותה הרגשה טורדנית. זו היתה שערה. סתם שערה. למעשה, ריס או אולי אפילו זיף קצר, יותר מאשר שערה של ממש. זיף פשוט, צמוד כמעט לעור המצח, נמצא לו במקום בו הוא בוודאות לא היה בערב הקודם. זיף, שרבים כמוהו צימחו לו לבריאן על לחייו, לפני גילוח הבוקר. זיף, שדבר לא היה מוזר בו, פרט לעניין קטן אחד – מיקומו, בדיוק במרכז המצח.
ער לחלוטין כעת, הוא מיהר לחדר האמבטיה והביט במראה, בפניו. השערה ניצבה שם מולו, בדיוק במקום בו חש בה קודם לכן, זיף קצרצר ובלתי מורגש כמעט, בצבע אפור.
היה בצבע האפור הזה משום ניגוד בולט לצבען של שאר שערותיו, השחורות עדיין כמעט כולן. לעומתן, לעומת צבע הפחם שלהן, הצבע האפור הזה ממש הפריע לצעיר. לא שהיה זה צבע אפור של זיקנה. אדרבא, הצבע האפור של אותו זיף בלט עוד יותר, דווקא משום שלא דמה כלל וכלל לצבע שיבה רגיל. היה זה אפור פלדה, אפור מבריק שכזה.
הטירדה היתה עם זאת מועטה מדי. לעזוב את השערה הזו באמצע מצחו, הוא לא יכול היה. לגלח אותה, הוא לא רצה, שמא תגדל שנית. נשארה לו אם כן רק חלופה ברורה אחת – הוא קירב את שתי ידיו אל השערה ובציפורני כל אגודל הוא תפש אותה כבמלקחיים. אחר כך עצם את עיניו כאילו ימנע בכך את כאב העקירה החד, ומשך.
ידיו התיישרו לחלוטין, אך הוא לא חש כל כאב. זה יכול היה להיות אולי רמז כלשהוא, לאמת.
בטוח כי קצה השערה חמק מצבת ציפורניו, פתח בריאן באכזבה את עיניו. "שערה" ארוכה, אפורה צמחה לה כעת במרכז מיצחו. קצה השערה היה לכוד עדיין בין ציפורני אגודליו, בעוד ידיו מושטות קדימה למלוא אורכן.
בריאן לא ידע יותר מה הוא עושה. אוטומטית, הוא תפש שוב את קצה השערה ומשך עוד ועוד. הוא לא ידע מדוע הינו עושה כן. הוא לא ידע גם מה הוא הדבר הזה שבין שתי ידיו. למעשה, כל שנות חייו הארוכים נמשכו וחלפו וזלגו החוצה ותמו...
כלומר, חייו הארוכים?... רגע אחד, הוא לא בדיוק צעיר עם שערות שחורות כפחם כפי שהיה לפני עשרות שנים... והצבע האפור איננו כל כך יוצא דופן אצלו... וגם את כאב העקירה הוא לא הרגיש משום מה...
התפילה הלוהטת של הזקן הקרוי בריאן, כשפקח את עיניו בבהלה לפתע פתאום, היתה מן הסתם התפילה המוזרה ביותר ששמע בורא עולם, אי פעם – לראשונה נמצא האדם שהודה לו סוף כל סוף, בהתלהבות אמיתית, על כך שהוא זקן בא בימים. לראשונה מאז נוצר האדם אולי, נמצא סוף כל סוף האחד שבאמת שמח על כך שהינו זקן מקומט ואפור ולא צעיר בן תשחורת בראשית ימיו.
ס ו ף
