נקודות ייחוס

נתניה זו תמיד נקודת הייחוס שלי, אם הגעתי לנתניה בתשע, הכל יהיה בסדר. לכן בעודי נחלצת מפסי הרכבת, חולפת על פני איקאה ונפלטת לכביש הסואן, הצצתי בשעון, השעה היתה חמישה ל... יש לי שפע זמן. אני יכולה להתענג על המוסיקה, לחלום בהקיץ (במהירות המותרת לחלימה בכביש החוף) ולהרהר. זה כזה תענוג שיש שפע זמן, אפשר לעשות דברים כמו שצריך, עד הסוף, כמו שמרגישים באותו רגע. בלי לחץ.

הגעתי לרחוב בתשע וארבעים דקות. יש לי 20 דקות! אני אוכל אפילו לשתות קפה. שוב שכחתי מזומן! כל כך קשה להוציא כסף יום קודם? בבית הקפה לא מקבלים אשראי רק על קפה ועכשיו גם אין חניה. זה כבר סיבוב שני ופתאום השעה התחלפה לעשרה ל... איך זה קרה? טוב ברור שאין לי זמן ללכת להוציא כסף. רגע, איתי החזיר לי אתמול חמישה שקלים, מישהו יוצא מהחניה, זה בדיוק מול, חניתי וקניתי שוקו בשקית במכולת ליד.

לפי השעון בסלולרי יש לי עוד 6 דקות, אני תמיד שוכחת אם הוא מחמיר, מזייף או שמא מדויק. עכשיו מה? אני לא יכולה לבוא אליה קודם. ואני לא רוצה לבוא אליה אחרי. טוב, כשהוא יראה בדיוק עשר אכנס, זיוף של כמה דקות לפה או לפה לא ישנה לה. כשסיימתי את השוקו נשארו עוד שתי דקות. אז חיכיתי בחוץ מסתכלת על העוברים ושבים, תוהה אם הם כבר מזהים אותי.

בעשר בדיוק (?)  כיביתי את הטלפון ונכנסתי לחצר. המגפים שלי נקשו על המדרכה וחשבתי שהיא בטח שומעת ומעניין מה היא חושבת על צורת ההליכה שלי. דפקתי על הדלת. שקט. אולי היא לא שמעה, דפקתי שוב. שקט. הסתכלתי בחלון, חושך. זה די מבאס כשהפסיכולוגית שלך מבריזה לך.