כל פעם מחדש

כולי דם!

זה מתחיל מהמרכז ומתפשט מטה ולרוחב ולמעלה, מגיע לכל נקבובית בגוף, בנפש.

זה מרגיש כאילו עוד רגע זה פורץ מבעד לאצבעות, אני  מרגישה את הלחץ בעיניים, בשדיים, בכל מקום!

הכל גדוש ולח. גל של הורמונים שוטף לי את הגוף ויוצא בשתן גושי ואדום. המח שלי מוצף, אני מרגישה כמו שק נפוח שעומד להתפוצץ.

שוב הגוף שלי מעניש אותי על שלא מלאתי את תפקידי בחיים.

והכאב הזה, הכאב העמום, שלא מרפה, אי אפשר לעשות כלום ואי אפשר לעשות כלום.

אני רוצה מים, אני רוצה לשאוב ממני את כל הפסולת הזאת, לא לספוג אותה! לשאוב אותה.

מבעד לדמדומים נשמע קול של צפרדע, אה, זה הסלולרי שלי, טוב שהוא במרחק נגיעה.

"את שומעת?" הוא שואל

"כולי אוזן" אני משקרת.

"חשבתי שאולי נפגש היום סופסוף...יש מצב?"

מי זה? מה הוא רוצה ממני עכשיו?  שאני ככה, וגם יש לי שורשים של איזה חודש וחצי, ונגמרו לי העדשות ואני ככה כולי דם, אה, זה ההוא....

"כן, בטח למה לא?"

מחזור זה לא מחלה, אני יודעת מאז גיל 12 ואפשר לעשות הכל כשיש מחזור בטח שלצאת לדייט ראשון.

טוב לעבודה, צריך לצבוע את השיער, צריך לעשות גבות, צריך לקנות עדשות, צריך להחליט מה ללבוש.

כשכולי הייתי דם וכימיקלים, נכנסתי למקלחת, שחור ואדום זה היה הצבע של הלכלוך שלי.

חשבתי שהתאוששתי קצת, אבל ככה, כבר בלי שורשים, מוקפת באדים הרגשתי שעוד שניה אני צונחת, אז נכנסתי למיטה עם החלוק ונרדמתי.

קמתי בבהלה חצי שעה לפני הדד ליין בתוך שלולית של מים ודם עם שיער נפוח עוד יותר ממני. הרטבתי שוב את השיער וכפיתי עליו להתנהג נורמלי כאילו שהוא לא שלי. התלבשתי, שמתי עדשות ובושם וחשבתי שיש מצב שהוא בכלל לא שווה את כל זה.

אבל לא, אני לא אתן לזה ליפול על שיער לא בסדר, משקפיים או משהו כזה, עדיף שאם זה יפול זה יהיה על משהו מעליב הרבה יותר, כמו האישיות שלי.

אז באתי ככה עם מהפך של 180 מעלות מהבוקר לבית הקפה שהחלטתי לפני חצי שנה שאני מחרימה כי הם לא מעסיקים ערבים אבל זה מה שיש פה ויש להם קפה מעולה ותמיד שאני מסבירה לפגישות הראשונות שאני מחרימה אני נשמעת כמו איזה לוחמת רצינית וזה מפחיד וזה גם לא ממש נכון, אז יאללה.

עמדתי שם מתאדה, מאבדת נוזלים בקצב מטורף, עם עיניים שורפות מהעדשות ושוב חשבתי שאין הרבה סיכויים  שהוא שווה את זה.

הנה הוא בא ...

הוא בדיוק כמו שהוא תיאר... והוא ממש לא שווה את זה.