עשן

"נו, אמרתי לך לשתוק כבר".

"עוף ממני, אני לא רוצה!".

מכבה עליי את הסיגריה הדולקת. ענן של עשן מסתיר את הכוויה והסימן הגדול. אאוץ'. שורף שלי, אבל אני שותקת, כי אולי גם את הסיגריה החדשה שהוא מדליק הוא יכבה עליי ואני לא רוצה. זה לא נעים לי.

מכניס את הסיגריה לפה ומדליק אותה, שואף את העשן עמוק-עמוק לריאות, שישחירו עוד קצת, כי שנינו אוהבים שחור, אבל אנחנו לא אוהבים אחד את השני. אני מתיישבת על רצפת השיש השבורה למחצה בכבדות, נופלת אם תרצו, ילקוט ביה"ס השחור נופל איתי ביחד. בום. הוא מעיף מבט קצר אליי, מגלגל עיניים ומתקדם שלושה צעדים קדימה, בשקט. נושף באיטיות וחושניות מזעזעת את העשן מריאותיו ומתענג מהריח והתחושה. הוא משתעל. קשה לו. קשה להיות הוא, כמובן. נאנחת. הוא מסתובב, עוד פעם עם המבט המזלזל והקר הזה שלו, שונאת אותו כל כך. לא את המבט, אותו, כי אסור לאהוב במשחק שלו. זה נוגד את כל הכללים, את כל הפואנטה. בולעת את הרוק, מחפשת את האומץ עמוק בליבי וקמה באיטיות ללא הילקוט המכוער על גבי. מפשילה את ז'קט הג'ינס שלקחתי לאחותי הגדולה ומתקרבת אליו, בשקט. אסור להפריע לו לעשן, כי עישון זה הכל, זה החיים, ואסור להפריע למישהו באמצע חייו, להסיט אותו מהמסלול. נעמדת על ידו, צופה על הכלום המגעיל הזה שסובב אותנו ונושמת נשימה ארוכה, מלאה בעשן סיגריות מטונף. משתעלת. הוא מעיף אליי מבט קצר וצוחק, לא איתי, עליי. מגרדת את עורפי במהירות, מסמיקה, יצאתי כזאת חננה, טיפשה. הוא מוציא את קופסת הסיגריות מכיסו ומציע לי, מתבוננת עליהן, ולבסוף לוקחת אחת בידי, מכניסה אותה לכיס מכנסיי ומחייכת אליו, חצי חיוך שכזה, כי במשחק שלו אסור לשמוח.

"לא קר לך?" הוא אומר ומתקדם אל עבר הילקוט שלי, פותח אותו ומחפש משהו לא ברור, הסיגריה כמעט נופלת מפיו. הוא מתאמץ לשמור עליה שם, עמוק שם, כי אסור לבזבז סיגריות, פשוט אסור.

"יש לך אש?" שואלת אותו ומסתובבת אליו, מביטה אליו במבט טיפשי. הוא מרים את ראשו, המום קצת ומתקרב אליי. מוציא את המצית מהכיס ומדליק לי את הסיגריה. ענן גדול של עשן ממלא את החדר מהסיגריות של שנינו. שואפים ונושפים. שואפים ונושפים. לא מפסיקים. וממשיכים. לעשן ולשתוק. לא לדבר. לא לחייך. לא לאהוב. אסור, ככה זה במשחק שלו. 

"אתה מרגיש כלפיי משהו?" שואלת אותו בין שאיפה לנשיפה. העשן ממשיך למלאות את החדר.

"לא" הוא עונה באדישות מוחלטת.

"אפילו לא שנאה?".

"לא".

"ואהבה? קצת? ממש טיפה?".

"לא יודע" הוא אומר והולך אל הקצה השני של החדר, מתבונן על הקיר וממשיך לעשן, לבדו. בשקט.

רק הוא והסיגריה שלו, האהבה היחידה.