הדור השלישי

הם לעתים לא יודעים

דבר

הם לעיתים נראים לי

כמו "זר"

זה מכאיב עד כדי

כך –

כי נדמה, שהפצע

נפתח.

ואני רוצה

לספר

ואני לא רוצה

למהר

שיגדלו ,אחכה לי

חשבתי -

ומחכה, ומגלה אני

כי,

כבר מאוחר

וכוח נפשי לי –

לא נשאר

ומי יאמר להם את

אשר אירע ,

את אשר קרה -

בשואה???

אבל הרי

כתבתי להם

כבר הרבה

אך שמא לא

קראו

כי  פחדו

כי ייראו -

רק  סיפרתי

כי פחדתי –שייפגעו

נורא,

ועתה –

אני יודעת

שב"זוועות"הללן

 אני "טובעת".

והדברים  הכתובים

דורשים

קריאה

הסבר

צילום

סריקה

ניילון

ועוד...

ומי יעשה

כל זאת?

ומה יקרה

עתה -

שלי - כבר אין כוחות

לעשות כל זאת?!

והדור השני

חלקם רוצה,חלקם  יכול

ןחלקם לא. כי: 

חלקם כאוב

נפשית,רגשית

חלקם פגוע-

וקשה לי עליהם

להעמיס!

מה אעשה עכשיו?

אוכל לומר:

"אני את שלי עשיתי -

כמיטב יכולתי

ויותר אין לי

און נפשי!"

מצפוני ייסרני

אולי  יאמרו

"חבל כי קל"

"לה" היה עוד

לכתוב ולספר"...

אך -לו ידעו –

כי  הצלקות

נשארו

פצעים פתוחים –

לו ידעו –כי אילו

"לה" כה כאבו...