"שאליהו הנביא נתן בידי בניי ישראל את האפשרות לקרוא לבעל (אליל) מהיום ועד הלילה הם דיממו למוות ופצעו אחד את השני בתפילות תוכחה.
הם השתוללו כאינדיאנים, צרחו כחיות , וחתכו את גופם כאילו היו מועמדים לשחיטה.
אני משווה את הכעס שלי לעבודת אלילים.
חמת הזעם שלי יכולה להתפרץ ממני כמו שד, גופי ירעד , ועיניי ישחירו מחמת הזעם שאופפת אותי. לרגע אני יכולה להאמין שיש בי 2 אישיות .
אחת שאני לא מכירה והשנייה שאני לא יודעת מי היא.
"דברים לא נחוצים וחסרי משמעות לא צריכים להיות בזיכרון האדם , הריי שאין בהם תועלת "
נזכרת במשפט שאמרתי לאותו ילד.
מסתכלת דרך חלון המכונית שלי מביטה בפדחתו של אותו גבר בגיל העמידה.
כובע קסקט חום אדמדם וזיפי זקן שחורים במיוחד נראים בפניו שכבר עשו דרך ארוכה.
מביטה בפרופיל המושלם של פניו והן כ"כ יפות, חתומות , קשוחות , גבריות .
הרמזור אדום כ"כ והוא מביט ממוקד, כאילו אינו יודע מתי להתחלף, ואני עדיין מביטה בו.
יושב בתוך מכונית המנהלים המחורבנת שלו , מעשן את הסיגר המזוין שלו , ועיניו נעוצות ברמזור .
נעוצות בו כעיניי עורב.
ממתינות, חושבות . נזכרת אייך אותם עיניים הביטו בי בהשתהות כזו.
בריקנות שאין לה פנים, וקפאתי במקום.
לא ראיתי אותו מאז.
עברו 18 שנה .
זו הפעם הראשונה שיכולתי להביט בו בלי להשתנק.
להביט בו בלי לפחד שהוא ינחית את מבטו עליי.
שיגרום לי להיזכר.
והוא היה שם ואני דרוכה נצמדת למושב הנהג מביטה בו ומבטיחה לא לדמוע, מפחדת שמא הוא ירגיש שמישהו מביט בו.
תמיד אמר שיכל להרגיש את מבטי דרך כל דבר שעמד מנגד.
"יכול אני להרגיש אותך מסתכלת עליי דרך קירות , שמיכות , חפצים ישנים שאהבת , אפילו דרך עיניים אחרות אני יכול לדעת שאת מביטה בי. המבט שלך משאיר אותי עירום, משאיר אותי חשוף בנפשי.
אבל את יודעת מה הכי יפה בו ? שהוא מנצח כמעט הכול.
את יודעת מה הכי מעניין בכל זה? שאני מעדיף להרוג את המבט הזה שלך בתוכי מאשר להיות כבול בו לנצח.
לתת לך לדעוך."
מתעוררת למשמע צפירות המכוניות מבחינה ששקעתי בדמותו והיא כבר איננה , נסעה עם ההמון ואני טובלת בתוך זיכרונות העבר שאינם משים ממני.
"אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה" יושבת בכורסא של אותה פסיכולוגית שמלווה אותי מגחכת לאור המחשבה שהיא כמעט יותר קטנה ממני ובוכה.
אפילו הבכי לא מנקה את הכאב הזה שאני חשה, את הזיכרון שעושה את דרכו בכל פעם מחדש.
אבל באותו רגע, באותו יום, באותה דקה שראיתי אותו כך יושב בתוך הרכב באמצע שום מקום מחכה כמוני לרמזור שיתחלף הרגשתי עד כמה זה לא ימחק ממני לעולם.
עד כמה אני מוכנה לצאת מהרכב לפתוח את דלת מכוניתו ולומר "צלקות נשארות לנצח אבל יש כאלה שמתאחות , יש כאלה שאפשר לדבר עליהן " רציתי לתת לו להבין שאני חזקה שהתגברתי.
אבל התאבנתי.
ישבתי בתוך הרכב , תחושת הזמן והמקום התחמקו ממני ויכולתי רק להרגיש אייך אני רוצה לדבר , להוציא הכול ולא יכולתי לפצות הגה.
זה היה הדבר שהכי רציתי, שהכי יכול היה לשחרר אותי.
הדיבור. הפנייה אליו.
הקול שהיה קבור עמוק עמוק בפנים לא יכול היה לקבל ביטוי.
לא הבכי ולא מפגשים עם הפסיכולוגית הצעירה יכלו לעשות את מה שהדיבור יכול .
אותו רגע החזיר אותי 18 שנה אחורה, בדיוק לאותו יום, לאותו רגע.
ואני רואה אותי.
ילדה.
שוחרת לשלום ולתמימות , בדרך לשיעור בלט עם המורה איריס ואני מאושרת.
השיעור שהכי אהבתי , הדרך שלי לרקוד, הדרך שלי לבטא את עצמי היה מאז ומתמיד בריקוד ושם יכולתי לקבל הכול באריזה אחת.
במילה אחת.
בביטוי אחד.
בריקוד כמו שבדיבור.
יכולתי להרגיש את החופש שיש לי בידיים, את החירות שיש אצלי בנפש, את האהבה שיש באדרנלין שזורם בעורקיי , המורה איריס יכלה להוציא ממני את כל האפשרויות ברגע אחד.
וזה היה הרגע שרגליי הארוכות נגעו באותו מוט ברזל ארוך למתיחה מקסימאלית ועמידה טווסית .
"פלייה" .. אני שומעת אותה בראשי מצווה על 14 בנות קטנות ותמימות.
אני הכי גבוהה בכיתה . תמיד הייתי.
הכי פחות מפותחת , אך הכי גבוהה.
באותו יום בדרך לשיעור בלט הוא כיבה את כל האורות אצלי בראש.
את נר חיי.
את משוא תשוקתי.
אפילו בהיותי ילדה יכולתי להבחין ביופיו המיוחד.
תווי פניו הרחבים, שפתיו המשורטטות , אפו המחודד באופן נשי מדיי אך תואם בשלמות לפניו, עיניי השקד המלוכסנות והגבות הארוכות שלו טוו את דרכם לשלמות יוצאת דופן.
שהוא קרא בשמי רצתי לכיוונו אף על פי שמיהרתי ..
"לא אעכב אותך מדיי, גשי רגע יש משהו שאני רוצה להראות לך"
סמכתי עליו, אהבתי את דמותו , יכולתי אפילו להאמין שאהבתי אותו. את כולו.
כי הרגשתי שהוא אוהב אותי.
הוא אמר שהוא לא יעכב אותי והוא מעכב אותי כבר 18 שנה.
הוא אמר שהוא רצה להראות לי משהו אבל לא שאל אם אני מעוניינת לראות את זה כל החיים.
באותו יום שלישי , בשעה 15:20 אחה"צ אותו בחור מושלם בחזותו לקוי בנפשו לקח את תמימותי לנצח.
הוא האיש שלקח ממני את היכולת לדבר על הנעשה גם 18 שנה אחריי, גם שדמותו יושבת נאלמת מביטה ברמזור , גם שיכול היה לדעת שעם כל מה שהוא עשה הוא לקח בעיקר. לקח כמעט את הכול.
במיוחד את הקול.
כמעט שאני מפחדת להרכיב את הפאזל של אותו יום עד כדיי שלמות התמונה, מפחדת לראות באמת מה אני מדחיקה.
אך דבר אחד אני יודעת .
אותו גבר בגיל העמידה , עם כובע הקסקט שצבוע בחום אדמדם וזיפיו שחורים מדיי שנוסע ברכב המנהלים המהודר ומעשן בנונשלנטיות את אותו סיגר הוא האיש שלקח ממני את הריקוד לנצח....."
הזכויות שמורות להדר מיליס
