פצוע קל עד בינוני

ביום חורף אפרורי במיוחד התפוצץ מחבל מתאבד באוטובוס בתל אביב. תוצאות הפיצוץ היו קטלניות, שמונה עשרה הרוגים ומאה עשרים ושמונה פצועים, מהם ארבעה במצב קשה, עשרה במצב בינוני, עשרים במצב קל עד בינוני והשאר פצועי הלם.
ירון היה באוטובוס בזמן הפיצוץ, הוא נסע לשנקין.
הרופאים אמרו שהיה לו מזל גדול שיצא בחיים מן התופת. ירון חשב שזאת חוצפה. כיצד הם מעיזים להשתמש במילה הזאת, מזל.
מצבו הוגדר כקל עד בינוני. למזלו, כך טענו הרופאים, לא נגרם לו נזק בלתי הפיך. הוא נפגע בעיקר מרסיסים, אחד פגע בו ממש מתחת לעין, למזלו, הרסיס פספס במילמטרים את העין עצמה. רגלו אומנם נפגעה קשות, אך הרופאים סברו שסיכוייו ללכת שוב רבים, "רק צריך טיפת מזל".

שנה לאחר הפיצוץ האיום, הוא מנה את הלילות שבהם לא התעורר שטוף זיעה מחלום בלהות על גבי יד אחת. הרסיס שבמזל פגע מתחת לעינו השאיר צלקת מכוערת שלעולם לא תגליד. כנראה המזל היה עסוק לאחר שנפגע, משום סיכוייו ללכת אפסו, וירון היה מרותק לכיסא גלגלים.

הוא השתתף מידי פעם בטיפול קבוצתי לנפגעי פעולות האיבה. שם חזרו ואמרו "ששיחק לו המזל", הרי הוא נשאר בחיים.
ירון סבר אחרת. מזל? מצחיק אפילו להשתמש במילה הזאת. כי אם היה לו מזל, הוא לא היה עולה על האוטובוס הארור הזה. הוא היה מאחר לאוטובוס בכמה דקות ומפספס אותו, או יורד בתחנה אחרת לפני הפיצוץ. הוא היה יושב מקדימה ולא בקרבת המחבל, הוא היה מסוגל ללכת כמו אנשים אחרים עם מזל ולא היה נשאר עם צלקת מכוערת מעל עינו שתמשוך מבטי צער כלפיו במשך כל חייו. כי אם באמת היה לו קמצוץ קטן של מזל, הוא היה יכול לעצום את העיניים ליותר מכמה שניות מבלי שהתופת האיומה תתקוף את מחשבותיו פעם אחר פעם.

המון תחושות התקיפו את ירון לאחר הפיגוע, תסכול, מירמור, שנאה, אך בעיקר כעס. כעס על כל אותם אנשים הנחמדים שהזכירו לו כמה "בר מזל" הוא, כעס על כל האנשים שראו חדשות באותו יום, וחשו עצב על שמונה עשר ההרוגים, אך הפגינו אדישות וחוסר אכפתיות כלפי הפצועים, התעלמו מאלו שנפצעו קשה ועד אחרון מוכי ההלם כאחד.

הם לא העלו בדעתם שחייהם של כל אחד מאותם פצועים השתנו לעד.

הטיפול הקבוצתי הסתיים, ירון נשאר לבדו בחדר. על גבי כתבה על התגברותם של נפגעי פועלות איבה והסתגלותם לחיים מחדש שנתנה לו הפסיכולוגית המטפלת, כתב ירון את מילותיו האחרונות.

"הייתי בסה"כ פצוע קל עד בינוני"