"משילה מעצמי עוד יום.
זוכרת אייך הבטתי לכולם בעיניים.
כן הבטתי בהם בלי בושה.
כי היה לי את זה.
היה לי את מה שנגוז.
שונאת את התחושה שמקיפה אותי.
כמו רצון להקיא.
כמו פת לחם שתקועה בוושת והגוף דורש טיפת מים ולו אחת בכדיי שיהיה יותר קל.
הם כולם שם!
יכולה להרגיש את מה שהם חושבים.
אני ממש שומעת אותם לוחשים: "זהו זה נעלם ממנה. היא לא תשוב להיות אותה אחת בשבילנו"
אני צורחת להם חזרה בקול מאופק. בפנים בפנים, "אני עדיין אותה בחורה שאתם אוהבים , רק בלי זה."
אבל הם עדיין בעיניים כבויות ומבט אילם מחייכים במבוכה ושותקים.
אני מקלפת ממני את האשמות .
הם גם שם.
תוקפים בלי רסן.
ואני כנועה, נותנת להם לפרוץ את כל אשר הם חופצים.
את שעריי הגיהנום, את תיבת העץ, את שער הברזל, את הפחד , את הרגשות .
הכל!!!
תפרצו פנימה...
אין לי כבר מה להפסיד .
תראו אותם אייך הם מביטים בי, אני כבר לא חוששת מכלום!
יללת זאב והירח עדיין לא מלא מרגישה שהלילה מבשר משהו .
אני מחפשת אותם.
הם כבר לא במקום הקבוע שהם היו מאז ומתמיד.
המקומות חשוכים פתאום.
מושיטה יד וכמו עשן הם מתפוגגים.
מעיזה לפצות קול, מוכנה לתת להם הסבר, והם מפנים את ראשם והולכים ממני.
הם הנחשים הגדולים של העבר.
הם האויבים של המחר.
ואני רק רוצה דבר אחד.
אני רק רוצה שהם יחזרו הנה.
שהם יחזרו להיות במקום הקבוע.
שאני אוכל לחלוק איתם הכל שוב.
מביטה בעיניי מלוכסן בפאב שכוח אל שותה בירה זולה ומחייך אליי לוחש : "גם אני יודע...כולנו יודעים שזו לא את יותר. זה נעלם ממך"
מבוהלת אני לוקחת את צעדיי הרחק ממנו ומבחינה שהוא כלל לא נמצא שם.
זה רק אני והויסקי מביטה לעבר כיסא ריק .
הויסקי מתגלגל במורד גרוני וחריפות מענגת שורפת את בטני שולפת דמעות ואודם בלחיי.
הרחוב הומה אדם.
והנה אני מביטה בהם , מקובצים כולם יחדיו.
חלק מהעבר , מההווה , מרגישה מתרגשת רוצה לפנות אליהם.
חוצה את הכביש מפלסת את דרכי ברגליים כושלות בין האנשים מנסה להגיע אליהם והם שוב.
מתפוגגים.
מכרסמים בי.
כולם.
כל אחד מהם.
אפילו לא יודעים כמה הם עושים לי רע.
בדרך לישון, בדרך לפתוח דף חדש.
הם תמיד מופיעים שם.
בלי שם.
בלי זהות.
יקרים לי מכל. עם זאת הכי זרים לי.
הפסקתי להושיט להם יד.
הבטחתי שהפעם אני לא נותנת מעצמי יותר.
הם יחזרו לבד.
והנה אני..
מקלפת מעצמי עוד יום.
נשל נחש.
והם...הם לא חוזרים.
ואז אני פולטת זעקה אחת גדולה .
שקורעת את כל מיתרי הקול שלי שנדמו אף הם.
מתייפחת על אובדנם והם שם מוסתרים עמוק עמוק בפנים.
נמצאים בשקט האפל שלהם ומביטים בי במבט אחר כבר.
לא כבוי וריק.
מבט מלא הבנה.
ולוחשים לי: "תוותרי ילדה , אנחנו לא נחזור לעולם."
מביטה בהם .
עכשיו תורי.
מבט עצל רווי באימה , כאילו הבטתי למוות בעיניים , זקופה וגאה מרגישה אייך פתאום אני מסוגלת לוותר עליהם.
"תלכו, מבטיחה לשכוח ממכם."
באותם רגעים ממש ויתרתי.
בפעם הראשונה ויתרתי על משהו בחיי מתוך רצון.
אט אט ניסו לפלס את דרכם אליי בדרכים עקלקלות , נאחזים בי כעטלפים מאיימים, שוחרים לשלום, מבטיחים לא להיעלם.
נועלת בפניהם את כל השערים, לא נותנת להם רשות לפרוץ לשום אחוזה עתיקה שנעלתי, לשום פחד שהרגשתי , לשום רגש שנעמתי הכל ננעל בפניהם.
מביטה בהם והם בעיניים מדממות ודמעות שוצפות קוראים לי למחילה ונותר לי רק ללחוש להם בעונג:
"תוותרו, ילדיי, נשכחתם"
