טיול שבת אביבית
שבת אביבית אחת כשהעשור החמישי לחיי נוזל מבין אצבעותי התארחנו אצל קרובי משפחה ברמת גן. בדירתם החדשה שזה עתה עברו להתגורר בה. ארבעה חדרים מרווחים סלון וכל היתר בהתאם לחידושי הבנייה האחרונים כולל מרפסת תלויה במרומי הקומה השמינית.
עודנו עומדים בפתח הדלת שעדיין לא נסגרה מאחורי גבנו, וכבר עטו עלינו מארחינו במטח השאלות שכל מארח הגון שומר בנדנו כגון, מה תשתו? חם או קר? ואולי תטעמו מן העוגה, מרשם חדש שקבלתי בימים האחרונים. והעוגיות הללו נימוחות בפה וטעם המן טעמן. וכבר השולחן מתמלא מכל טוב הבית כידם הפתוחה של מארחינו.
עמדנו בגבורה בהפגזה שהונחתה עלינו, טעמנו מזה וגם מזה, וגם לגמנו מהמשקאות הצוננים ועם כל נגיסה אנו מהללים ומשבחים מעשה ידיה של המארחת, מלאנו על הצד הטוב ביותר את תפקידנו כאורחים, ישבנו ושוחחנו בעניינים שברומו של עולמנו הקטן. דרשנו בפרשיות האחרונות שזעקו באותיות שחורות ושמנות בכותרות העיתונים.
הנה הגיע הרגע שהוא גולת הכותרת של כל ביקור בדירה חדשה, והמארחת כמדריכת טיולים מנוסה מוליכה אותנו לחזות בפלא הבריאה, כך אנו עוברים מחדר לחדר משמיעים קריאות התפעלות על כל דבר הסבר היוצא מפיה כאילו עולם מלא רזים היא מגלה לנו עד שהגענו ל"קצפת שבעוגה" או אם תרצו ל"דובדבן שבקצפת", כלומר למרפסת, גאוותו של המארח.
עד שהגענו למרפסת המעיט מארחנו בדיבורים והשאיר את הבמה לאשתו. אך בעומדנו במרומי המרפסת קלחו המילים מפיו כמעין המתגבר. על הנוף הנשקף למרחקים אל מעבר לגגות העיר. על הרוח הקרירה בימי הקיץ החמים שאינם מורגשים כמעט בדירה כאשר הרוח כאורח רצוי מנשבת בה לאורכה ולרוחבה. ועל רוחות החורף המסתערות עליה ביללות של עדת זאבים. ואז, בהתפעלות מרקיעת שחקים, כאילו הוא יצר את הנוף הנשקף, הוא קורא בשמות השכונות והאתרים הפרושים לכל רוחב העין. והנה פה לרגלינו כמעט עוברים נתיבי אילון וקצת בצד מזרחית להם משקיף עליהם גם הר נפוליון, הר שהוא בעצם גבעה, ומאחריו מסתתר הירקון ומפלי שבע טחנות.
הוא ממשיך להלל ולשבח ואילו אני לשמע המילים גבעת נפוליון ושבע טחנות שיצאו מפורשות מפיו, שקעתי בערפילי עבר, קולו הגיע אלי ממרחקים ובזיכרוני צפה ועלתה שבת אחרת, רחוקה עשרות שנים משבת זו.
שבת אביבית של שנת .1938 שנת פורענות בארץ, אחת משלוש השנים של המאורעות. התנועה בכבישי הארץ העוברים בסמוך או בתוך כפרים ערביים, אינה בטוחה. אינך יודע מתי ואפוא תתעורר חולית פורעים לתקוף רכב יהודי זה או אחר. ובשל כך חדלו טיולי בית הספר. נכון יותר לומר צומצמו רק לאיזורים קרובים ובטוחים שאינם בשכנות לכפרים ערביים.
מיצינו כבר את כל הטיולים האפשריים בתחומי העיר. בקרנו בגן החיות, בנמל תל אביב, בבית ביאליק ובכל אתר אחר ברחבי העיר. אבל הנפש יצאה למרחבים הירוקים. שרנו את "על כתף הר פורח כפרנו הקטן..." אבל את הכפר נבצר מאתנו מלראות. הנפש כלתה לריח הפרדסים, לירק השדות ולשטיחי הפרחים. לצהוב הבוהק של החרציות ולאודם הכלנית ולובן הנרקיסים מנוקד בצהוב אבקניהם בשטחי הביצות.
שבוע גשום עבר עלינו ולקראת סופו אסף החורף את גשמיו ורוחותיו לעת אחרת, ושילח למרומי הרקיע שמש זהבית מחייכת וחמימה, כאילו רצה לפצות ארץ ויושביה על הגשמים והרוחות ששילח בהם.
בשעת בוקר מוקדמת של שבת כזאת התאספנו הילדים ברחוב השכונה במרכז העיר, נהנים מלטף השמש החמימה. מי במשחק תופסת ומחבואים, מי שקיפץ על חבל או דילג בקלס מצוייר על מדרכת הרחוב ומי במשחקי כדור. שאון הילדים המשחקים מילא את חלל הרחוב ותרם את חלקו לשמחת החיים וצהלתם שרק ילדים מסוגלים להפיק.
לפתע, שמשון, אחד הבוגרים בינינו נער כבן 12 עצר את מהומת המשחק ובפיו הצעה. אולי נעשה טיול קצר לגבעת נפוליון ולשבע טחנות? פלט. לשמע ההצעה הנועזת הושלך הס. כל אחד מאתנו איכל במחשבתו את ההצעה הנועזת והמפתה.
כחלוף התדהמה הראשונה התחלנו לדון בהצעה. מה השתגעת? הייתה התגובה הראשונה. מה יגידו ההורים? וכי מה חשוב מה יגידו? עד שהם יתעוררו ויבינו אנו כבר נהייה בחזרה. אבל מה יהיה אם נפגוש ערבים בדרך שאל במורך מושיקו. לך פחדן. בדרך שאנו הולכים בה אין ערבים הרגיעו שמשון שהיה באחת למנהיג החבורה. אני כבר עברתי בדרך הזו כשהלכתי לטיול הזה עם אחי הגדול וחבריו. אני מכיר את הדרך ואני מבטיח לך שאין ערבים בדרך. בכלל אם נלך מהר תוך שעתיים אנו חוזרים ואיש לא ידע בכלל שהלכנו.
אני שומע את כל הויכוח בין המצדדים לבין השוללים ומתרגש מן האפשרות המפתיעה לחרוג לשעה קלה ממחנק בתי העיר אל מרחבי השדות, וליבי חצוי. יודע אני כי יהיה זה למורת רוחם של אבא ואמא, אבל המרחבים קוראים לי, השדות הירוקים הבוהקים באור השמש קורצים ומפתים, "אל תהיה פתי! הזדמנות כזאת לא תחזור שנית" אבל בכל זאת מה יגידו בבית, ואולי בכל זאת יש ערבים בדרך, אבל שמשון אמר שאין ערבים בדרך, והוא יודע, הוא כבר עשה את הטיול הזה ובעוד שעתיים בדיוק בזמן שאבא יחזור מבית הכנסת אנו כבר נחזור.
אבל אמא בוודאי תחוש בהעדרי ותתחיל לדאוג. לוחש הקול בתוכי. וכנגדו הכמיהה שלא להחמיץ הזדמנות פז כזאת שכולם ילכו ורק אני הפתי אשאר והם יצחקו עלי ועל מורך הלב וההססנות.
כך נאבקו בקרבי יצר ההרפתקנות והתבונה השקולה, וכשהחלה כל החבורה לצעוד ואני נותרתי מאחור האיצו בי החברים, בא על תהיה פחדן אנחנו חוזרים בעוד שעתיים, שמעת מה שאמר שמשון, לא כדאי לך להפסיד את הטיול. בהיסוס מה ובלב חצוי הצטרפתי לחבורה.
כל עוד פסענו ברחובות העיר עוד יסרני מצפוני. אולם עד מהרה הותרנו את העיר מאחורינו. לפנינו השתרעו המרחבים הירוקים שכאילו לכבודנו נשטפו בגשמים האחרונים והם בוהקים באור השמש שעל קרניה דואים פרפרים צבעוניים ובין הפרחים מרחפות דבורים עמלניות פוקדות בשקדנות כל פרח שלא לאבד חלילה טיפת צוף אחת, תמו כל ספקותי והתמכרתי למרחבי הירק וזהב קרני השמש. נדחקו לעבר פינה כל הפחדים וההיסוסים. וכולי מתרונן בשכרון חושי.
בתיה האחרונים של העיר עוד השקיפו עלינו ההולכים ומתרחקים וכבר אנו חולפים על פני שרונה המושבה הגרמנית, (הלא היא הקריה של היום). מעין חשש סמוי הוליכנו בשביל שאינו צמוד לגדר אך גם לא מרוחק ממנה.
לרגע נרתענו משגילינו איכר הצופה בנו. אולם לאחר שהות מה התעלם מאיתנו ושב להניף את חרמשו בהתקדמו צעד צעד כשהוא מניף את חרמשו בתנועה רחבה מימין לשמאל והגבעולים הירוקים של (תלתן או אספסת) כאילו משתחווים ארצה כאשר חולף התער ביניהם ואוסף אותם כנועים לגל הולך ומתארך לשמאלו.
כשנפרשו השדות לפנינו התפוגג טור הצועדים. התפזרנו לכל עבר תרים בלהיטות אחרי פלאי הטבע. בואו תראו איזה פרפר גדול קרא אחד וכל החבורה מתקבצת סביבו בקריאות התפעלות.
למראה טור נמלים שחורות הנושאות את מטענן עצרנו שוב נסחפים בלהט הוויכוח מי כבד יותר הנמלה או המוץ אותו היא נושאת.
וכך אנו מדלגים מפלא אחד למשנהו, כדי לעצור לחזות בצב הזוחל בסבך העשב מניע ראשו בחשרנות לכל עבר, וכאשר הבחין בנו כינס ראשו ורגליו לשריונו מבצרו, ואנו ממתינים בדממה לחזות בשליפת הראש והרגלים, אך לשוא.
משנואשנו המשכנו לחפש הפתעות חדשות. שלא אחרו לבוא. הנה זיקית מתחממת על גבי סלע ממתינה לטרפה וכשזה נקרה לפניה היא יורה את לשונו והטרף היה כלא היה.
אי משם עולה קרקור צפרדעים ואנו מתקבצים סביב הביצה מאזינים לקולות הקרקור וצופים בצפרדעים המנפחות את מפלי סנטרן ובראשנים המתרוצצים במי האפסיים מתקשים להאמין שמשרצים זעירים אלה תתפתח צפרדע מקרקרת.
שכורים ולא מיין אנו פוסעים בשדות שוכחים כי לכל הטיול הזה מוקצבות רק שעתיים.
בצהרי היום הגענו לגבעת נפוליון. יכולנו לעקוף את הגבעה לרגליה כדי להגיע לשבע טחנות אך הגבעה מנוקדת פרחים עטורה בירק שופע קורצת לנו, ולא עמדנו בפיתוי, מה שהאריך עוד את דרכנו. כשגלשנו במורדותיה לכיוון שבע טחנות החלה השמש לנטות משיא מסלולה. השעתיים חלפו להן מזמן ואנו רק בחציו של הטיול.
אחוזי בהלה ותחושת אשם אספנו רגלינו והתחלנו דוהרים בדרך חזרה. כל פלאי הטבע שכל כך ריגשו אותנו היו כלא היו. מה לנו פרפר ומה לנו צפרדע ופרח, צב וזיקית. התפללנו לקפיצת הדרך, אך זו משום מה לא הייתה לנו ונאלצנו לחזור על עקבותינו צעד אחר צעד.
אי שם באמצע הדרך נגלו לנו שני נערים ערביים ועדר עיזים קטן. לרגע תקפנו הפחד. אמרתי לכם שיש ערבים יבב מושיקו בהושיטו אצבע מאשימה כלפי שמשון. אך זה אף לא טרח לענות לו. אסף סביבו את החבורה שהחלה להתפזר במהלך הריצה חזרה, והאיץ בנו להרחיב צעד.
ובבית, אבא כמנהגו חזר מבית הכנסת ואמא המודאגת מספרת לו כי הילד איננו. כנראה הלך עם חבריו לשחק במקום אחר הוא מנסה להרגיעה, עוד מעט יחזור. שעת הצהריים הגיעה והילד איננו, אמא סופקת כפיים ולא מוצאת מנוח לנפשה. בינתיים הסתבר שלא רק התכשיט שלה איננו, כמוהו כמעט כל ילדי הרחוב נעלמו עקבותיהם והחרדה מתפשטת מבית לבית. פג זהרה של השבת ונפגמה מנוחתה. אבות ואמהות סובבים ברחובות השכונה תרים אחרי ילדיהם ואלה אינם.
כשהשמש נטתה למנוחתה נראתה קבוצת הנערים בקצווי השכונה והידיעה פשטה כאש בשדה קוצים מבית לבית.
לשמע הקריאה הם באים! הם באים! נכנסנו לרחוב המומים מן המהומה הגדולה שחוללנו ונבלענו איש בביתו.
מה שהתחולל בבית אני מדחיק לקרן זווית. לא את בכי הרווחה של אמא ולא את זעמו של אבא. אני שומר בזיכרוני רק הרפתקה מסעירה של שבת אביבית פלאית שעוד אחת כמוה לא חוויתי.
עודני שקוע בשרעפי מסרב להתנתק מאותה חוויה אני שומע כמו ממעמקים את קולו של מארחי. אז מה אתה אומר על הנוף הנהדר? אני מתעורר מהזיותי .צופה בחמלה על גבעת נפוליון שבתי הכרך מלחכים רגליה. אין זכר לשדות הרחבים שהקיפוה. ולא לביצת הצפרדעים שבמקום קרקורן עולה מתהום הרחוב רעש המכוניות ואני מניע בראשי אכן יפה הנוף. ובליבי אני חושב אבל אז היה יפה יותר.
;
