סימני דרך

תסכול צורב כובש את יעדיו והבדידות מכה שוב.

מדליקה עוד סיגריה, מתיישבת מול המחשב, האותיות ממלאות את הזמן, דמויות הזויות, דמיוניות כקנטאורים, חצי אדם חצי חיה, והחיה מנווטת את צעדיו, מוליכה אותו אליה, פותחת לפניו את דלתותיה.

והיא מתמכרת שוב, דואה בעולם אחר המכתיב את חייה.

בתוך הכמיהה למגע, לקרבה, לשייכות, קיים צורך עמוק בלתי מרוסן לכאב חסר פשרות. אותו כאב המצדיק את קיומה.

והיא שם כל כולה, כואבת, מיוסרת, אבודה כעלה יבש נידף ברוח.

ממרומי מעופה אינה רואה את עצמה, רק הנוף הנפרש לרגלה סוחף אותה רחוק אל האופק המבטיח, הממלא אותה ייאוש תהומי. בקשה את מותה.

לא להתקיים יותר, להימחק. ולשם נלקחה, לתהום הנשייה – תוכנית כבקשתה.

במו ידיה חצבה מצבתה, חפרה את קברה, רק נשימת אפה סירבה לחדול. כל שאיפה, כל מגע אויר בתוך גופה, דימם את נפשה. החלל נפער וגדל, העיגולים השחורים סביב עיניה היו כחותם וסימן לאובדנה.

ומאכלת גורלה לא בוששה לבוא, ידיו סביב גרונה, מלפפות היטב, אוחזות חזק, חונקות, מורידות, מערפלות את חושיה. בשניות / דקות / נצח הזה - חדלה, זה המקום לו השתוקקה, עם הפחד והאימה האין סופית, בקשה עוד, עוד מהכאב הזה, עוד מההשפלה, עוד מחוסר הקיום המוחלט, מתוך הצדקה קיומית – למענו.

ולפתע משום מקום הגיחו עיניים, שני זוגות, מביטות בה קרועות, מבוהלות, נזקקות, באותו הבזק חדרה לליבה הכרה חדשה, כמכת חשמל לגוסס - ילדיה.

עדיין לא הגיע שעתה, יש לה כמה דברים לסיים ואולי אפילו להגשים, לפני שהיא מחזירה את נשמתה לבוראה. אותו בורא אחד שאין שני לו, הוא ורק הוא יכול לה והיא לו.

ותחייה.