"קמטי החיים"

"עומדת מול המראה.

היא כ"כ שקופה שלפעמים נדמה לי שיש עוד אחת כמוני בצד השני .

מבחינה בקמטים שמתחילים להופיע על פניי, שקיות שחורות מתחת לעיניי, ושקעים שאני מביטה בהם בחינניות בחיוכי.

מברשת הצללית השחורה מונחת מאובקת על השידה ואני מנסה למצוא את הצבע שייתן בי את החשק לצבוע את עפעפיי .

אימי תמיד אומרת לי שאסור לעמוד עירומים מול המראה שלא נדבר אם זה בשעות בין הערביים.

אך אני בכל זאת עומדת ערומה .

מבזה אמונות טפלות .

הצללית הדקה של מנורת  הלילה מקנה אור מעומעם על בטני , והשיער השחור שתפס את תאוצתו מלטף בעדינות את כתפיי.

עיניי השחורות מביטות במבט ללא הבעה בגופי הצנום שמשתקף , פורסת את ידיי הצידה והמברשת הדקה צובעת את חמוקיי.

צבע כחול.

הוא עומד מאחוריי, אילם.

השקט חודר לעצמותיי, ומבוכתי מקשה עליו, גלי זיעה קרים שוטפים את בית שחיי ואני מרגישה הכי מכל.

עירומה.

הוא מסיט את שערי ואני מרגישה עד כמה רך מגעו.

לאט לאט אני מבחינה בשלל צבעים שמכסים את גופי ומתחילה להרגיש נוח , כאילו הצבעים הקנו לי מראה של בגדים.

אבל אני בכל זאת... מרגישה הכי מכל.

עירומה מולו.

מול האדם הזר שאינו מרגיש כלום למראה שלי.

מחדד את המכחול על גופי , מדגיש את גזרתי אני נשבית בקסמיו של אותו מכשף .

הוא מגיע לצווארי וצובע אותו בנחושת , מאיים להסתיר את קמטיי החיים שמונצחים בראוותנות על פניי.

משתדלת לא ליצור קשר עין הוא עושה את זה במקומי.

מביט בי הישר לתוך זגוגית עיניי וצובע אותי .

מבחינה בפניו המבוגרות , החיים לא נראים מאירים לו במיוחד, וקמטי הבעה מכסים את מצחו שעיניו מתכווצות להתעמק יותר בנעשה.

רגליי כושלות ואני רוצה לשבת .

הוא מביט ביצירתו בהנאה.

מחזיר את שיערי לתנוחתו הקודמת ומפזר אותו על כתפיי.

מביטה במראה שוב ומחייכת .

"רשימת המטלות שאני רוצה לעשות בחיי"  הושלמה עד תום.

המשאלה האחרונה הייתה לחוות את החוויה הזו.

שמישהו יסתיר אותי בצבעים.

ילביש אותי בהם.

שמשהו יתלבש עליי בדייקנות  , שהם יתאימו את עצמם אליי ולא אני אליהם.

פעם אחת בחיי.

להיות מכוסה עם משהו שמתאים רק לי ולא לאחרים.

לקחתי את הדף המקומט של הילדה בת 12 , וסימנתי את אותה מטלה והרגשתי הכי מסופקת בעולם.

והוא ...

אותו צייר מוכשר מחייך אליי ואומר לי : "את היצירה הכי מושלמת שעשיתי עד כה".