"מה קרה?"
"זה לא לטלפון?"
"למה לא?"
"כי זה ארוך מדיי וזה ... זה ממש לא לטלפון צריך לראות את התגובות שלך"
"בואי נפגש"
"8:30?"
"אני האסוף אותך "
הייתי בטוחה שלא אסלח לו לעולם.
ובאמת היו כך הדברים.
לא רציתי לסלוח לו לעולם.
וזה רק בגלל שהוא הפר את האמון שלו בי.
וזה היה יותר מדיי.
עוטה על עצמי את מעיל הפרווה שמכסה אותי עד קצוות גופי אני יוצאת דרך השער הלבן , לפניי שאני מסתובבת אליו אני מספיקה לזהות את ריח הפרפיום שלו ביום שישי קר כמו שזה.
עדיין מפדר את עצמו ברוח ,בגלים עד לאפי.
אני מביטה בו ודמותו כמו שהיא עומדת , משרבבת את הסיגריה לפניי הנסיעה ואנחנו ממריאים לאן שלא יהיה.
"חשבת מדוע תהליך הפריה חוץ גופית לא נשארת בגדר חוץ גופית ? מדוע מחדירים אותה לרחם בכלל? אם הטכנולוגיה והתנאים היו כאלו מתוחכמים אני חושבת שזה היה יכול להיות מוצלח וככה ההפריות היו מניבות הצלחה יותר גדולה מהיום."
"אז הנה ענית לעצמך, הטכנולוגיה לא מפותחת דיו." הוא מחייך אליי.
אני מסתכלת עליו, משהו בו השתנה.
"אני מקשיבה"
באותן רגעים אני חושבת שלא ידעתי כמה הקשבה יכולה לכרוך המון מסביבה.
ברגע שאמרתי את המילים האלה לא הייתה לי דרך חזרה, זה כאילו שהסתכלתי אחורה בכדיי לראות איפה דרך החזרה הביתה והיא נעלמה והאדמה שהייתה תחת רגליי הייתה החתיכה היחידה שיכולתי לזוז בה קדימה ואחורה.
כי זה היה הסיפור חיים שלו שאני עד עכשיו לא יודעת אם הוא שאל אותי או אם הוא היה אמור לשאול "האם את בטוחה שאת רוצה לשמוע אותו?"
אבל אני הקשבתי וככה התחיל סיפורו של אותו גבר תכול העיניים שהנסיעה אתו לפאב שכוח אל בת"א הייתה הנסיעה הכי ארוכה אי פעם בחיים שלי.
"זה התחיל ב-1954 שהייתי בגיל 4 קצת אחריי, אימי שמה אותי ואת אחותי שקטנה ממני בשנתיים , בקיבוץ, משפחות אומנות חדלו מלהסתדר איתי ואני חדלתי מלמצוא תקווה שמישהו אכן יאמץ אותי לחכו ונשארתי בין משפחה אומנת אחת לחסדיי הקיבוץ(בית הילדים) .
יום בהיר אחד אני שכוב על דשא הקיבוץ ואישה עוברת עם תינוקה שבוכה אין סוף בהיסטריה שלא חדלה.
ניגשתי אליו שיחקתי והרגעתי אותו ורחמיה של אותה אישה , עוברת אורח, החלו לקבל תפקיד עצום מאותו יום לגביי.
"אתה רוצה שאשכיב אותך לישון?"
"כן אני אשמח"
מאותו יום שהיא תהתה לעצמה מדוע אני , כ"כ צעיר, נמצא לבד באותה מדשאה חסרת ילדים, קירחת וריקה לגמרי שמצאתי בה נחמה, היא החליטה "לאמץ " אותי לחיכה במשך כמה שנים טובות.
וכך בכל ערב אותה אישה שקיבלה את התואר "אמא " בלי לעשות כלום השכיבה אותי לישון וחיבקה אותי בידיה האימהיות נושקת למצחי ואני מרגיש כ"כ מוגן , ששום דבר לא יכל לגעת בי.
כי היה לי משהו שנראה כמו אימא ואני רציתי להיאחז בזה כמה שיותר .
כמה שבועות עברו וההרגל שהיא שם היה מתוק יותר מכל עוגה שיכולתי לנגוס בה.
מחבקת אותי היא לוקחת את ידיי הקטנות מעבירה אותם בין שדייה , את כפות ידיי הכניסה עמוק לתוך איבר מינה ואמרה לי שככה אני מחבק אותה והיא אוהבת את זה , בדיוק כמו שהיא מחבקת אותי לפניי שאני הולך לישון. וככה זה צריך להיות.
ואני שלא מבין עושה את מה שאותה "אימא " טוענת שבסדר שלפתע חברתה נכנסת ורואה את אשר אנחנו עושים.
בדיעבד את מה שהיא דורשת ממני לעשות ולי אין שום מושג מה אני עושה. מביטה בנעשה מחליטה שהיא מצטרפת להנאה הרצופה של אותה לשון ילדותית בתולית , וידיים קטנות שלא עמלו בדבר.
וזה היה הרגע שהתחלתי להיות הויברטור האנושי של אותן 2 נשים בנות ה-30 שמצאו במקום הזה המון ואני לא מצאתי בו דבר חוץ מהמקום שאימא שלי השאירה בו וזה החלל הענק שחשבתי שאותה אישה מילאה בהמון אהבה וחום.
באותה תקופה היו מקלחות משותפות לכולם בקיבוץ, באחד הימים נכנסים כולם למקלחות בשורות כמו לטבח אני רואה את גופות הילדים והילדות ערומים ומרגיש את הזקפה מוצאת מקום ניכר בגוף הקטן שלי שלא ידע מאום , בן 11 , מביט בילדה תמימה וקטנה , מניח שהייתה בת גילי , ושאגות של אותה אישה כעוסה נשמעות בהד היסטרי לאורך כל מסדרון המקלחות מצווה עליי לגשת אליה ומלקה אותי עד זוב דם באיבר מיני .
מאותו יום התקלחתי לבד ואחרון. כואב ועזוב. חוזר בכל פעם לאותה נקודת התחלה.
אל הלבד שלי.
הבשלתי והגיע זמן גיוס. להיפרד מהקיבוץ ולחיות חיים שלמים בחוץ שמחכים לי בציפייה מרגשת, כך לפחות היה נדמה לי.
מגיע לאותו בסיס , לאותן מקלחות שוב.והזיכרון חוזר ומלקה בי, נזכר באותו קול צורם, באותה אישה.
שימשתי שוב נושא להתעללות והפעם ע"י 2 חיילים קרביים .
נאנס פעם שנייה , ערום מכוסה דם אני מביט על עצמי לא מפסיק לחזור לאותם נקודות השפלה, לאותם נקודות שאני לא יכול לראות את שביל החזרה.
שנים לאחר מכן , הכרתי את אישתי שהייתה לימים אז חברה שלי, פחדתי לספר לה את אשר עברתי מכיוון שלא רציתי שתחשוב שהייתי נוח מספיק להתעללות ולא גבר מספיק בכדיי לספוג כאלה התעללויות מגיל קטן בלי לעשות כלום בנושא.
אבל זה לא היה תלוי בי ואף אחד לא יכול לומר אחרת .
לאחר 20 שנה בגיחות חוזרות ונשנות ליפן ולימוד טיפוח הגבר שהם שוקדים שם ללא הרף החלטתי לאמץ את הרעיון הזה וליישם אותו בארץ. לעצמי.
חיפשתי מישהי שתפנק אותי בטיפול פנים וגוף, אינטנסיבי, ללא סקס או משהו שיכול לרמוז על דברים שיכולים להיראות לא מוסריים.
קפצתי מטלפון אחד של חבר שהציע לטלפון אחר של עוד חבר ובכל דלת פתחה לי זונה אחרת יותר מהשנייה , חשופות חזה מוכנות לעשות כל דבר למען עוד 200 ₪ ואני שביקשתי בסה"כ פינוק הרגשתי שגם את זה אי אפשר לקבל בכבוד. הכל התחיל ונגמר בסקס, בהונאה.
שיצאתי מאחד מהמקומות החשוכים שיש התנוססה מול עיניי מודעה של טיפולים קוסמטיים ועיסוי ע"י מישהי, ששמה רותי, שינצר בזיכרוני כמו כתם על הכתף שעדיין לא ברור אם הוא חיובי או כתם שזרע בי רק דברים שליליים .
"ערב טוב, רציתי לשאול אם את עושה טיפולים \עיסויים גם לגבר"
"כולכם אותו דבר! אותם חרא של גברים!! אם זה מה שאתה מחפש טעית !!!"
השיחה נותקה על ידה .
לא הבנתי את אותה מהומה של אישה זו אך החלטתי לנקוט בצעד הכי הגיוני וזה לתת לה להירגע וזה מה שעשיתי.
חזרתי אליה אחרי 5 דק' בדיוק.
"ערב טוב, אפשר לקבוע מסג'?"
היא צחקה .
ומפה התחיל הסיפור שלי ושל רותי.
קבענו למסג' כמעט בכל שבוע , היא עשתה את זה כמו שצריך , כמו שאהבתי , אינטנסיבי וחזק .
אותו מסג' שבועי גרם לנו להתקרב ברמות אינטימיות שאין לתאר, היא יכלה לשמוע מהגוף שלי את מה שרוצה לצרוח החוצה וצרח אליה שתיקח אותו , היא לקחה אותו. ובאהבה. וחיבקה כל סוד שלי כאילו היה הסוד שלה שנצור לנצח.
באחת מן הפעמים ביקשתי ממנה לטובה, ואמרתי לה מראש שאם הדבר יראה בעיניה הדבר הכי מוזר שיש אז אני מתנצל מראש ולא אבקש ממנה לעולם שוב.
"מהו הדבר?"
"מבטיחה לא להירתע?"
"מבטיחה"
"אני רוצה שתדחפי לי אצבעות לרקטום"
"זה הכל?"
"אפשר?"
"כן בהחלט, חשבתי כבר מהו הדבר."
הטיפול זרם וביקשתי ממנה שתהיה עדינה הפעם , לא בסגנון שאני אוהב , לא בחוזקה הפעם.
הפעם לא עשינו את זה במיטת הטיפולים שלה אלא על מזרן ושמיכות שריפדו את הרצפה.
שהיא עשתה את שביקשתי צרחתי מתוך תוכי "חזק ,רותי אני רוצה את זה חזק !!!!"
ואני מקופל כעובר בוכה כמו שמעולם לא בכיתי משחרר 30 שנה מתוך הבטן, סופת הוריקן גדולה שלא ידעה מתי להפסיק השתחררה מתוכי .
כל ה-30 שנה שסחבתי בבטן, כל המועקה, הפחדים , השקרים , ההשפלה, יצאו החוצה בתוך אותו רגע אנאלי , מאותה בקשה שביקשתי מרותי שתעשה והיא עשתה בלי להבין מדוע ומה היא בעצם עושה.
היא פתחה את מה שהיה סגור בפניי , מה שפסיכולוגים מזורגגים ששפכתי בפניהם משכורות חודשיות לא יכלו לעשות היא עשתה ברגע אחד קטן.
כל הזוהמה יצאה החוצה, האונס בצבא, אותן 2 נשים שהתעללו בי מינית שהייתי ילד קטן ומבחינתי היו חלל ענק שאימי השאירה, העיזבון של אימי , האלימות , הכאב, ההתעללות הנפשית הכל יצא החוצה ואני ? אני בכיתי חצי שעה בלי הפסקה וזה היה הרגע שאני יכול להשוות אותו לחיים שלמים. כי אני יכול לומר שאני חב לה את חיי, כי בזכות אותו צעד חייתי כמו שהייתי צריך לחיות, השארתי מועקה שליוותה אותי 30 שנה על אותו מזרן מכוסה שמיכת פשתן בקלניקה של רותי.
באותו יום היה הסקס הראשון שלי עם רותי אחריי כל ההבטחות שלא יקרה דבר כזה , הכל התפרץ מאותו רגע, גם עם רותי וגם עם עצמי בתור בן אדם חדש.
הקבלה לאדם חדש בתוכי, נקי יותר , בילבלה אותי ולא ידעתי אייך לאכול את כל ה"אני" החדש שיצא ממני.
הזדיינתי עם כל מה שנקרה בדרכי, פתחתי בפניי את האפשרות לנסות את מה שלא העזתי לפניי. היה לי סקס גם גברים , בשלישיות ובכל הדברים שלא העזתי לדמיין.
משם הקשר שלי ושל רותי רק העמיק ונהיינו החברים הכי טובים שיש .
פינקתי אותה במתנות והרגשתי שאני צריך לעשות זאת מתוך הוקרה על מה שהיא עשתה בשבילי, אני שחיפשתי דירה באותה תקופה , לא ידעתי לאן ילכו הדברים והיא שהתפנתה דירה אצלם בבניין ששייך לבעלה שירש את חלקת האדמה באזור הבריקה ברעיון שאשכור את הדירה שהיא בעצם ממוקמת מתחתם בקומה.
"אני אפנק אותך בארוחות חמות ובכל מיני מטעמים, וגם נוכל לרדת לקלניקה לפעמים ולהזדיין , יהיה נחמד." היא לוחשת לי את זה כמו מזימה שאפילו שנינו לא יכולים לשמוע.
היא מצאה את זה משעשע .
אני מצאתי את זה מטורף.
אבל זה לא מנע ממני להתפתות לקבל את ההצעה הזו.
החוזה נעשה ששלושתנו נכחנו, בעלה שידע על הקשר הטוב והאדוק שבנינו הביט בי ואני הרגשתי שאני חייב לומר משהו שיפסיק את האווירה העכורה .."תבטיחו לי שברגע שהנוכחות שלי כאן תעיק אתם תאמרו לי ואני אעלם מחייכם".
התחלתי להשתמש בקלניקה של רותי באופן עצמאי והטיפולים קיבלו תאוצה.
בעלה של רותי שהתעניין בעיסוי פנה אליי בבקשה לקבל אחד.
העיסוי התחיל בעדינות והמבוכה שהרגשתי חלפה לה בתחושה נעימה של עיסוי נטול מתח.
40 דק' של עיסוי הגיעו לסיומם.
הוא מביט בי ואומר: "מה דעתך לסיים את הטיפול??"
פי התייבש והרגשתי אייך הצמרמורת תופסת את מקומה לאורך כל עמוד השדרה.
האם זה מנע ממני לעשות מה שחפץ ? לא.
וכך בעצם המין האוראלי ביני לבין בעלה של רותי קיבל מקום בטבלת הסקס שלי.
ממשיכים בסדרות הטיפולים אני ורותי החלטנו על רעיון חדש– שיטה אחרת לטיפול וזה "טיפול ב-4 ידיים".
חיפשנו מתנדב\ת ומי שהרים את האצבע ובזמן זה היה בעלה.שוב.
שעשינו לו את העיסוי העניינים התחילו לאבד כיוון , והם עשו סקס. בנוכחותי.
אני שלא מצאתי את עצמי במשוואה הרגשתי לא נעים ויצאתי.
מסיימים אנחנו עולים לפנטהאוז שלהם .
"למה לא הצטרפת?"
"את רצינית ?"
"מאוד"
בעלה ששמע את הדו שיח הקצר הזה מחייך. נותן אישור לכל. כולנו מחייכים ויורדים שוב לקלניקה . הפעם בשלישייה .
וזו הייתה האורגיה שלי עם רותי ובעלה.
"מה ימנע בעדך עכשיו לזיין את אישתי בלעדי?"
(הוא לא יודע שאנחנו מזדיינים כבר שנה שלמה בלעדיו.)
"תבטיח לי שלא תשכב עם אשתי לעולם. חוץ מהפעם הזו."
אני שלא יכולתי לשקר אותו רק הנהנתי בראשי ולא הבטחתי לו דבר.לא יכולתי.
הקשר קיבל ממדים אחרים , ורותי נחשפה בפניי כאדם שונה ממה שהכרתי, היא הייתה נימפומנית ובדיעבד היא כן הייתה מזדיינת עם הלקוחות שלה ומצאה דרך למצוא אותי לא רק ידיד שלה.
אלא מישהו לאהוב. הקנאה התחילה לכרסם בה, והתחילה להיות סוררת ומפלצתית .
אני שאהבתי אותה כחברה לא ראיתי מקום נכון לקנאה.
בחודשיים האחרונים משהו השתנה בהתנהגות שלה, ובכמות השיחות שהצטמצמו לאפס.
"קרה משהו?"
"לא מה צריך לקרות ?"
"משהו מוזר קורה אל תעמידי אותי במצב כזה מה קורה?"
אני מבחין שהיא מקושטת ולבושה אחרת. ספונסר אחר הגיע לעיר, מרוויח קצת יותר ממני, ופה אני משער שהבנתי.
היא מצאה מישהו אחר.
היא החליטה שהיא לא מוכנה שאהיה יותר בטווח הקרוב אליה וסיפרה לבעלה ששכבנו פעמיים. לתת עילה ואישור לעצמה ולי שהכל נגמר, נקמה על זה שכבר הכל לא עובד לפי החוקים שלה וזה לא הולך להמשיך.
בעלה נתן לה אולטימטום בעל חודש שאעוף מהדירה .
הרגשתי שעולמי חרב עליי, הרגשתי שאני לא יכול לראות את חיי נטולי רותי.
היא הייתה הכל בחיי, היא היוותה לי את החום ואת המשפחה, את הסודות ואת הפחדים, את הנכון ואת הלא נכון, את ההבחנה , את הרוגע, את השקט, את הבטוח, את הקיים והנוח.
יושב בדירתי מוכה דיכאון לא מוכן לראות את חיי ריקים בלעדיה אני כותב מכתב פרידה .
צלצול הטלפון הרשע מראה את צעדיו על פניי השטח ומפריע את תוכניותיי .
"מה נשמע? אני בא לאסוף אותך לקפה"
"לא טולי, אני בלי מצב רוח ואני מעדיף להיות בבית "
"שום דבר, אני בא ."
אני משער שאם טולי לא היה מתעקש כך לצלצל ולדפוק בדלת עד שאפתח , להרים אותי מהרמה הכי שפלה בחיי שהייתי נתון בה וגם מאותה כורסא שהייתי שרוע עליה באותם רגעים, להכניס אותי למקלחת ולתת למים הקרים לחלחל בתודעתי אני לא הייתי כאן היום מנהל איתך את השיחה הזו.
עכשיו אני יכול לומר לך שבימים אלה חזרתי לפסיכולוגית שלי ואני מרגיש קצת אחרת , קצת יותר טוב , עדיין מרגיש את הכאב של 4 וחצי שנים עם רותי מפלחות את בית החזה שלי בלי רחמים שאני נזכר בה, כבר לא מככבת בחיי ,אבל אני מודה לטולי שהוא משך אותי באותם רגעים.
אני ששבויה בתוך קסמו של אותו גבר שחשף את טרגדיית חייו בפניי מרגישה אטומה, מרגישה שהוא היחיד שערום מולי ואני מלאת הסודות שוכחת מתי לנשום.
שנאתי את רותי באותם רגעים, את רותי שלא הכרתי, רציתי לרצוח אותה על שעוללה לו .
ראיתי את האדם הכי אחר שיכולתי לראות אי פעם.
באותם רגעים רק התחזקה הפרספקטיבה שלי והבנתי מהו טיבו של העולם, מהי הצלקת בתוך נפשו של האדם, אייך אסור להמעיט ברגעים קטנים ואייך זיון הכי קטן יכול להפוך את הקערה על פיה, עד כמה אסור לערבב ביזנס עפ פלז'ר עד כמה חברויות יכולות להיות אכזריות ועד כמה היא יכולה למלא בך חלל שאף אחד אחר לא יכול למלא.
ורק בנגיעה אחת .
סיפור זה מבוסס על סיפור אמיתי. והוא מוקדש לאותו גבר שגרם לעיניי לראות משהו אחר שלא חשבתי שאוכל לראות. אז תודה לך כל הכל והזכויות שמורות לך ורק לך. אוהבת הדרי.
