ילדותי

הייתי צריך להגיד מראש

לחיים

שלא ישרטו אותי כל כך עמוק

כי זה כואב, ומדמם, ומשאיר חתך

בצורת מלפפון

אבל,

הבית שלי

הוא שקט ויציב

אסור גם לאונן.

על הקיר תלויה תמונה

של סבתא של סבתא שלי

או אולי זה של סבתא של הסבתא של מישהו

אני לא ממש מכיר אותה

כששאלתי את אימא למה אין על הקירות

אנשים קצת חיים

היא נתנה לי סטירה ושלחה אותי לחדר

אז אמרתי לה שאני מקווה שגם אותה יתלו

על הקיר

והלכתי לאונן,

אני מורד.

ברחוב שלי

כולם מציקים לי כל הזמן

כמו יתושים טורדניים

לכולם קוראים אופיר, או עומר,

נדמה לי

וגם יש את מאיה

היא תמיד מזכירה לי את התמונה

של סבתא של סבתא שלי

אבל אם אני אתלה אותה על הקיר

נראה לי שאימא תכעס

הייתי צריך להגיד מראש

לחיים

שלא ישרטו אותי כל כך עמוק

כי זה כואב, ומדמם, ומשאיר חתך

בצורת מלפפון

אבל,

התינוק של השכנים

נזכר לבכות תמיד

בין שתיים לארבע

וכששאלתי את אימא היא אמרה לי "שכח מזה"

אז שכחתי

כי מה זה כבר זיכרון?

אפילו מאימא כבר כמעט שכחתי.

הייתי צריך להגיד מראש

לחיים

שלא ישרטו אותי כל כך עמוק

כי זה כואב, ומדמם, ומשאיר חתך

בצורת מלפפון