הודעות והגיגים

מניפסט הריבונות

 

לא נבחר אף פריט


דילוג לתוכן
שימוש ב-Gmail עם קוראי מסך

 

 

 

1 מתוך 7,866

 

מניפסט הריבונות

 

דואר נכנס

Dan Jacoby <[email protected]‏>

 

8:48 ‎(לפני דקה (1))‎

 

 

 

אני

מניפסט הריבונות

 

בין התהום לשחר

 

האם זהו גזר דיננו, עולם מנוכר, גורס, אפוף תימרות עשן ואבק שנולדו מאינספור נשמות שאיבדו את דרכן בתהום החיים.

האם כך נגזר עלינו להתקיים, גופנו נטוע כאן ולבנו שם, במקום שבו מתנקזת הוויית בני התמותה כולה.

לא קל כאן, בהוויה הזו.

ובכל זאת הבטיחו לנו גן עדן, אלא שגן עדן איננו מקום. גן עדן הוא מצב, מצב תודעתי שנברא במעמקי ההכרה הקולקטיבית , מציאות שנועדה לשמש מפלט, או אולי מנגנון הרגעה, נוכח הקושי הקיומי של חיינו על פני האדמה.

 לעיתים התמונות מתחברות מאליהן, כמו בתערוכה מתחלפת. הן מרצדות בראשי כסרט שאין לו סוף.

אז אני עוצר לרגע, נושם, מביט לאחור ושואל, היכן החל המחול הבלתי שפוי, הבלתי הוגן, של חיינו.

מטורף רק לחשוב על כך.

הובטח לנו גן של שושנים, וברור שהיה בכך אינטרס, שקט תעשייתי שנועד להשקיט את זעקת הפרט.

ואם נסטה, אם לא נציית, אם נחרוג מן הנתיב, הובטח לנו גיהינום.

אלא שהגיהינום איננו איום עתידי. עדויות לקיומו מצויות סביבנו.

שמונה עשורים בלבד חלפו מאז שעלו העשנים מאושוויץ, והעולם מאז הוסיף לייצר מופעים אפלים נוספים, שקטים יותר, מתוחכמים יותר, אך לא פחות מכאיבים.

 

לקח לי זמן רב להבין כי חרף הכול, ניתנה לנו זכות הבחירה.

וכי בידינו, גם אם בקושי, לשנות את מסלול חיינו.

אפשר לקרוא לזה קארמה, אפשר לקרוא לזה גורל. הכול מתקיים במקביל.

ובכל זאת, תמיד בערה בי התחושה שמשהו במבנה עצמו איננו פועל כשורה.

מערכות ריכוזיות חוצות-גבולות מעצבות מציאות שבה גורלות מוכרעים הרחק מן הפרט.

מנגנונים כלכליים ופוליטיים הצטברו סביב מוקדי כוח מצומצמים, מוקדי כוח שהתנתקו זה מכבר מן האדם הבודד.

כך נוצר מבנה שבו ההחלטות מתקבלות במעלה המערכת, אך השלכותיהן זולגות מטה אל חיי היחיד.

ניסיונות לפרוץ החוצה, להתעורר, לצאת מן המטריקס, בין אם באמצעות רעיונות, טכנולוגיות או משטרי משמעת חדשים, היטשטשו בהדרגה, הכול הוצג כהכרח, כהגנה, כטובת הכלל.ובתוך כך, הפרט הלך לאיבוד בנחשולי הקדמה, והחשיבה העצמאית, זו המבקשת לחרוג מן התלם, סומנה כסטייה, כמעט כעבירה.

במעמקי התהום נחשף הסבך במלואו, מבוך של צללים בלב תקופה המבקשת לאפס את רוח האדם.

אנו פוסעים על קצה הישורת, חשים בצינת הניכור, ומבינים כי גן השושנים שהובטח לא היה אלא תעתוע.

אמצעי להרדים את הריבונות.

האובדן איננו רק חומרי. הוא ערפל תודעתי המאיים לבלוע את הניצוץ האישי אל תוך שתיקה קולקטיבית.

ואז, במקום שבו נדמה שאין עוד לאן ליפול, נדלקת האמת.

לא כנחמה, אלא כהכרעה.

כחוק שקט המשנה את כיוון התנועה והופך את הנפילה לסולם.

כאן מתגלה העוצמה להיות האדריכלים של עצמנו,ליצוק מתוך השברים מציאות מזוקקת, שבה הפרט איננו נתון סטטיסטי אלא עולם ומלואו.

אור השחר הבוקע מבעד לסבך הוא הדהוד ליבם של אלו שסירבו לצעוד בתלם, שביקשו לחשוב אחרת.

השעה גורלית, אך עדיין בידינו לשנות את התדר, לכתוב מחדש את סיפורנו, סיפור הקיום מתוך ריבונות.

 

השיר הגדול של המחר נרקם כעת, מתוך הכאב.

ויפה שעה אחת קודם להתעורר אל המציאות החדשה, בטרם יחלוף הרגע.

 

דן יעקבי

 

 

תגובות

גלי צבי-ויס / חרף הכול / 13/11/2026 10:05
אריק חבי"ף / העבר וה-הווה קובעים את העתיד / 13/11/2026 11:03