המשך ביוגרפייה של קתרין ארהרד
המשך מהפרק הקודם
סיפורה של מגדת העתידות קתרין ארהרד.
אחת לכמה ימים היה אביה של קתרין חוזר עם תיק מסמכים כלשהו בצבע אדום – סודי ביותר. לפעמים היה מבקש מקתרין "לעשות לו סדר בניירות" כלשונו, לפעמים היה אוסר עליה לגעת כלל בתיק הסודי. כך היה גם בערב זה. קתרין לא התלהבה בלשון המעטה "מעשיית הסדר בניירות", ראתה בזה בזבוז זמן, כלשונה.
יום אחד, בעת שאביה שהה במקלחת, נמשך לבה אל אחד התיקים ונתפתתה לפתוח אותו. מול עיניה ניצבה תמונתו של ויטאלי, אהוב נעוריה, ומתחתיה הכותרת "עריק צבאי. לאתר ולהחזיר מיד לרוסיה, בכל דרך אפשרית!"
כאשר המשיכה לקרוא, הוברר לה - מעל כל ספק – סיבת אי חזרתו של ויטאלי להינשא לה. גילתה שויטאלי נשוי זה זמן רב ושוהה שנים רבות באמריקה. תקוותיה להינשא לויטאלי נמוגו בחלל.
צעדיו של אביה שיצא מהמקלחת גרמו לקתרין לסגור בחופזה את התיק האדום. "אבא", פנתה קתרין אל אביה. "רצונך שאכין לך משהו חם לשתות?"
"כן. זה יהיה נחמד אחרי יום עבודה מפרך". אמר ושאל "היכן אמך?"
"היא נחה מעט" אמרה קתרין, וחייכה בינה לעצמה. איזו מין "עבודה מפרכת" זו להיות נספח כלכלי. זה זמן רב נתחוור לה שאביה הינו סוכן ק.ג.ב. במסווה של נספח כלכלי. המסמכים שהביא איתו מדי פעם לא דמו בשום צורה לחישובים כלכליים, או למדד המחירים לצרכן.
מוחה של קתרין הוטרד מעט. ידעה כי עונש חמור צפוי לויטאלי אם יימצא ויוחזר לבריה"מ. חרף אכזבתה מהבטחותיו כי יישא אותה לאישה, עדיין שמרה את אהבתו העזה בליבה ותלתה את עזיבתו מרוסיה בסיבות מוצדקות – לפחות לאותם זמנים שלאחר המלחמה.
אנדריי לובצ'ק פסע אל הספה והתיישב בנינוחות. לאחר לגימה או שתיים, פנתה אליו קתרין: "אבא, אינך רוצה שאסדר לך את הניירות בתיק?"
"או, לא. אין צורך". ענה, "אין משהו מיוחד בתיק". חושיו המיוחדים של סוכן ק.ג.ב. נדרכו. מעולם לא התלהבה מסדור ניירותיו. מעולם לא מצאה בהם עניין. עתה הופתע מהיוזמה שלה. "דומני שכבר 'סידרת' התיק" אמר.
"כן. אבא. ראיתי מעט." אמרה. מעולם לא שיקרה לאביה.
"אם כך", אמר אנדריי לובצ'ק, "יודעת את שמדובר על עריק בכיר מהשורה הראשונה".
"כן. יודעת אני". אמרה קתרין והוסיפה, "אף על פי כן עברו שנים רבות מאז. ומה יעלה או יוריד אם לא ימצאו אותו? לבטח לא ערק למטרת ריגול".
"אכן אין מדובר בריגול" אמר האב. "אך סדר צריך להיות ו'מאמא רוסיה' אין נמלטים, הגם שהוא חייב מעט הסברים על כישלונות אחדים מהמלחמה".
"אבא, נו.. באמת" אמרה קתרין "הן המלחמה הסתיימה לפני למעלה מעשר שנים. ומה הטעם לחפור בפצעי העבר. אם אינו מזיק אפשר להניח לו, אי אפשר לשכוח לו את גבורתו בקרבות הרבים. הלא כן, אבא?"
"אני, לתומי, חשבתי שאת נאמנה למולדת" אמר אביה של קתרין.
"יודע אתה, אבא, שאני נאמנה עד למאוד" אמרה. "אולם זה מקרה מיוחד ויוצא דופן".
"מה המיוחד במקרה הזה?" שאל אנדריי לובצ'ק.
"המיוחד הוא" אמרה "שזה ויטאלי".
"נו..?" שאל האב. "יודעת את כמה 'ויטאלי' יש ברוסיה?"
"כן אבא" ענתה. אבל זה 'ויטאלי שלי' שהיה מפקדי ואהובי".
"אהה..!!" ענה אביה. "'ויטאלי שלי'. אכן יצא המרצע מהשק. האין זה אותו ויטאלי שזנח אותך ואת מגנה עליו?! נפלא הדבר מבינתי" .
"זו אהבה" אבא. "אהבתי לא מתה".
"טוב". אמר אנדרי לובצ'ק. "אראה מה ניתן לעשות".
לאחר דקות אחדות, התפשט ריח של ניירות שרופים בחלל הבית. קתרין הגיעה במהירות אל המטבח. אביה עמד שם וחייך אליה. "זהו, אין יותר ויטאלי" אמר. "הוא נמוג בעשן".
קתרין הביטה באביה בהערצה שאין למעלה הימנה.
משחלפו שנתיים, ובהיותה בגיל 37, נישאה קתרין לג'ק ארהרד, מרצה אמיד באחת ממכללות אוהיו, וכך זכתה גם באזרחות אמריקאית. משנפטר בעלה בשנת 1975, וויתרה קתרין על התענוג לחזור לרוסיה והיא בחרה להישאר בארה"ב. עתה – חרף היותה אמידה למדיי - עסקה להנאתה כמגדת עתידות ואף קהל לקוחותיה היה גדול למדיי. כל ימיה נטתה לחשוב שהיא גויה. אך כאשר אמה שכבה על ערש דווי, התוודתה בפניה כי היא בעצם יהודיה.
הידיעה המרעישה, לא שינתה את מהלך חייה של קתרין, ואף לא השפיעה עליהם כהו-זה. אולם את מנורת החנוכה וספר התנ"ך – שמצאה בחפציה של אימה שמרה מכל משמר. כל שנותר לה בעולמה, היו שני החפצים הללו ומעט זיכרונות.
תמהה לעצמה כיצד לא חזתה בכדור הבדולח את עתידה שלה, אולם זכרה את אשר אמרה לכריסטיאן לפני שעה קלה : "איני עושה דבר מלבד לראות.."
"אפשר שלא רציתי לראות", אמרה לעצמה, והוסיפה במחשבתה, "בין כך ובין-כך אין הדבר בידי, ויטאלי - ממילא הלך לעולמו, ואת הנעשה אין להשיב".
"סיפור יפה, תודה לך על הפתיחות", אמרה רגינה, והוסיפה "בין כך ובין-כך נשארת קשורה לויטאלי, דרכי ודרך ליאופולד". (תחילה חשבה רגינה לספר לה כיצד נפגשה עם ויטאלי, אך מאחר וקתרין לא שאלה בעניין זה, העדיפה רגינה לא לספר דבר)
"אכן עולם קטן ומוזר" אמרה קתרין, והוסיפה "זמן הטיסה עדיין ארוך למדיי, אני חושבת שאנמנם לי מעט, אז *תחזירי לי* בבקשה את אדוארד תומפסון בכדי שאשען עליו".
נמל תעופה "בן-גוריון”" - יום שישי ה- 25 ביולי
מן המטוס שנחת לפני דקות אחדות ירדו רגינה ומרגרט יד-ביד, לבושות במיטב בגדי האופנה האמריקאים. לאחריהם נשתרך סטנלי שהחזיק בידו של ליאופולד. זוג מעניין שירדו יד-ביד מהמטוס, היו קתרין ארהרד ואדוארד תומפסון. אחריהם ירדה איילין שפירו דודתה המזדקנת של מרגרט.
"הנה הם!" שאגה הנייה בהתרגשות רבה. "אמרתי לך שאזהה בקלות רבה את אחותי. הנה גם ליאופולד. אוי כמה מדהים הדמיון ביניכם!". ההתרגשות הרבה אחזה גם בניר שאץ עם כסא הגלגלים שלו ופילס דרך עד למחסום המפריד בין הנוסעים הבאים לממתינים.
המראות המרגשים שנראו לעיני האנשים במסוף הנוסעים, גרמו לאחדים להתרגש ולהזיל דמעה. מפה-לאוזן נמסרה סיבת ההתרגשות: "זו אישה שלא ראתה את אחותה למעלה מ – 35 שנים!" אחדים הוסיפו: "אלה שני אחים שלא ראו אחד את השני חצי יובל" ועוד - כיד הניחושים המוצלחים של המנחשים.
בתום בדיקת הדרכונים וקבלת המטען, עלו כולם אל מונית גדולה ששמה פעמיה מלוד לירושלים. בליל שפות נשמע במונית הגדולה: רגינה דברה עם הניה בפולנית ועברה לדבר באנגלית עם ניר. הנייה התערבה בשיחה בעברית. נהג המונית, נראה היה, כמעט יוצא מדעתו. רק לאחר דקות אחדות – בשוך ההתרגשות - פנתה הנייה אל מרגרט שישבה נבוכה מעט, וכמעט לא הבינה דבר מכל המתרחש סביבה. "מרגרט יקירתי" אמרה הנייה, באנגלית הרצוצה שלה. "רגינה אמרה לי שאת יפה. אני רואה שהיא המעיטה בתיאור. את ממש יפהפייה!". מרגרט נבוכה מעט וענתה "תודה דודה הנייה גם את מאוד יפה".
"אולי" הוסיפה מרגרט "אולי זה הזמן שתכירי את יתר האנשים שבאו אתנו".
"בהחלט אשמח מאוד" אמרה הנייה. "הנה אנחנו כבר מגיעים לביתי אז נרד שם כולנו ונעשה היכרות מדוקדקת" ובפנותה אל הנהג אמרה: "ברחוב הבא שמאלה, בבקשה".
בכניסה לביתה של הנייה המתינה נז'ימה אשר עם רדת מרגרט וליאופולד מהמונית פתחה בצהלולים וכבמטה קסם יצאו שכנים אחדים לראות בנעשה. רגינה נבוכה מעט מהרעש וההמולה שיצרה נז'ימה - סביב ילדיה והאורחים השמרנים – ביקשה שתפסיק את "היללות" כלשונה של רגינה. נז'ימה נעלבה מעט, אך ידעה שאין רגינה מתכוונת לרעה. נז'ימה הכירה את רגינה לפני למעלה מעשרים וחמש שנים, בעת שזו ביקרה את אחותה הנייה ב"ביום השלושים" של יעקב ברטונוב. רגינה שהתה אז כשלושה שבועות בשכונת תלפיות וגם היא כמו אחותה הנייה אהבה את נז'ימה וגם את מאכליה. שפת הדיבור הייתה להם לרועץ. מלבד השפה העיראקית ומעט עברית לא ידעה אף לא מילה אחת בשפות זרות, ואילו רגינה לא ידעה מילה אחת בעברית. כך קרה שהנייה הייתה מתרגמת לזו ולזו חליפות.
גם בסוף חודש יולי החם והדביק, הבית הגדול היה קריר להפליא. האורחים התיישבו להנאתם בחלל הענק שנוצר בין המטבח לפינת האוכל. נז'ימה והנייה מיהרו להגיש משקאות צוננים ומיני תופינים ערבים – גם לחיכם של "האמריקאים" – מעשי ידיה האמונות של נז'ימה, שלמרות שגילה עבר את ה – 70 עדיין נראתה פעלתנית ואחוזת תזזית כימים-ימימה.
מרגרט -שהתפעלה מחריצותה של נז'ימה - שאלה בתמימות רבה את הנייה: "היכן הצלחת להשיג משרתת כה זריזה ופעלתנית?"
"הו, לא יקירתי" אמרה הנייה "אין היא משרתת כלל וכלל. היא ידידה קרובה מאוד שהתיידדה איתי סמוך למותו של יעקוב בעלי ז"ל".
אם כך אמרה מרגרט הרי זו ידידות מופלאה שאין בנמצא!"
אכן יקירתי ענתה היא אישה נפלאה למעלה מן המשוער, והיא מייעצת לי בכל דבר ועניין ממש כמו אימא. אני חייבת לה תודות שאין להעריכם"
נז'ימה, שלא הבינה דבר מהנאמר בין שתי הנשים, התערבה בשיחה והציעה להנייה להגיש לאורחים מהמטעמים שהביאה עימה: מיני סלטים עלי גפן ממולאים וכמובן הקובה המפורסם.
זמן כניסת השבת החל להתקרב. ומרגרט, המקפידה על שמירת השבת, ביקשה שיסיעו אותה עם יתר האורחים לבית המלון. גם כך מרגרט וליאופולד החלו לגלות סימני עייפות. ואף קתרין ואיילין. רק אדוארד תומפסון נראה רענן. סטנלי מצא לעצמו עיסוק והחל לשחק מעט עם מירב, בתו הקטנה של ניר.
"אמא", פנה ליאופולד להנייה. "אני חושב שכדאי להזמין הסעה לבית המלון. נראה לי שכולנו תשושים מהנסיעה וזקוקים למעט מנוחה".
"בסדר גמור" אמרה. ופנתה אל ניר. "ניר בבקשה תזמין מונית גדולה. אני אצטרף אליהם עד לסידור החדרים במלון". "אולי" הוסיפה הנייה "כדאי שתתקשר למלון לראות שהכול בסדר".
"אין צורך להתקשר שוב" אמר ניר. "דברתי עם הקבלה במלון לפני כשעתיים והכול ממתינים לבואם".
