פריחה פרק 20
חלום ביעותים/היכרות מחודשת
ירושלים – מאי 1980 שכונת בית הכרם השעה 20:00
הנייה וניר סיימו את ארוחת הערב לפני כשעה, הנייה שהייתה עייפה למדי, הכינה קפה עבור ניר ועלתה למיטתה.
ניר ויתר על הקפה, מזג לעצמו כוס יין וישב על הכורסא.
היין נתן את אותותיו, ניר החל לנמנם שוקע אל תוך הזיה, ומצא את עצמו מטייל בעיר קליבלנד וסביבתה. בהגיעו למרכז העיירה פארמה נשמעה לעברו הקריאה "היי כריסטיאן!" איש שחום עור שישב על ספסל במרכזה של העיירה חזר וקרא: "כריסטיאן, כריסטיאן!" ניר תמה מאוד וקרב אל האיש אשר שאל אותו: "האם שכחת אותי?"
"סליחה, אדוני", אמר ניר. "אך איני מכירך. שמי אינו כריסטיאן, אלא ניר. ניר ברטונוב".
"מוזר מאוד". אמר האיש. "הייתי מוכן להישבע שאתה כריסטיאן, אך אם אתה אומר שלא.. אז לא". האיש הוסיף, "דרך אגב, שמי אדוארד. אדוארד תומפסון".
"שִמך נשמע מוכר לי, אך איני זוכר מהיכן" אמר ניר.
"אולי", אמר תומפסון, "אולי מקבוצת הכדורסל של המכללה, אותה אני מאמן זה שנים אחדות?"
"הו, לא", אמר ניר. "עד לפני זמן לא רב, לא התעניינתי כלל בכדורסל, כך שאיני חושב ששמך מוכר לי מתחום זה",
"ומה מעשיך כאן, אם מותר לשאול?" שאל מר תומפסון את ניר ברטונוב.
"איני יודע בדיוק", ענה. "אך חושבני שאני מכיר כאן גברת צעירה בשם מרגרט שפירו ואמרתי לעצמי לכשאהיה במקום זה אקפוץ לבקרה".
"אתה מתכוון למדענית מרגרט שפירו?" שאל תומפסון.
"איני יודע אם היא מדענית". ענה ניר. "כל שאני יודע שהיא גרה בבית ישן בינות לעצי דובדבן הניצבים לאורך כל הרחוב. כך היא סיפרה לי פעם".
"אכן זו היא". "תוכל להגיע לביתה ללא רכב. הבית שלה מעבר לשני הרחובות הבאים". אמר תומפסון. "אה..עוד משהו" הוסיף תומפסון, "בקצה הרחוב של מרגרט יש מפגש מסילת רכבת. היזהר שם".
"אוו, תודה לך אדוני על האזהרה". השיב ניר.
ניר עשה את דרכו לעבר ביתה של מרגרט. עבר רחוב אחד ואת משנהו וגם את זה שלאחריו. דומה היה לו שיצא לגמרי מתחום העיירה וכבר חשב לשוב לפני שיאבד את דרכו. בפתע-פתאום, ללא שום שלט – הכוונה נגלה לעיניו הרחוב.
המחזה שניבט מול עיניו של ניר היה מרהיב ביופיו: משני צידי הרחוב הצר ניצבו להם עשרות עצי דובדבן – זקנים ובאים בימים – שצמרתם מצידו האחד של הרחוב נשקה לצמרות העצים מהעבר השני. העצים עמדו בשיא פריחתם. פריחה בצבעי ורוד, אדום ולבן. הפרחים היו כה-צפופים, עד שהרחוב – כך דומה – היה שרוי בעלטה. קרני השמש המעטות שחדרו בינות לעצים הקשישים, שיוו לרחוב הוד והדר שאין למעלה הימנו – כיאה לזקנים הדורים.
ניר התקדם במורד הרחוב, תר אחר ביתה של מרגרט. פעם אמרה לו שביתה בתחילת הרחוב או בסופו – תלוי מהכיוון שממנו מגיעים. הרחוב, דומה היה, שאינו מסתיים. בית ועוד בית וככל שהתקדם, צמרות העצים נעשו צפופות עוד ועוד.
כפי שהרחוב נגלה אליו בפתע-פתאום, כך - כבאורח פלא – נעלם הרחוב והיה כלא-היה. ניר מצא את עצמו אל מול שדה פתוח שמסילת ברזל חוצה אותו מדרום לצפון. במרחק מה ראה מכונית מסחרית קטנה נוסעת מולו. הרכב המסחרי נעצר בתוך מסילת הברזל.
רכבת הגיחה מימין וצפרה צפירות רבות, אך הרכב לא זז ממקומו. התאונה הייתה בלתי נמנעת. הרכבת פגעה ברכב וזה התהפך מספר פעמים והתייצב על גלגליו. ניר פתח בריצה מהירה אל עבר הרכב. בתוכו ישבה אישה שהרכיבה משקפיים וכל גופה זב דם. ניר הניח את אצבעו על צווארה וגילה שיש לה דופק. אם כי חלש במיוחד.
האישה, בכוחותיה האחרונים הצליחה למלמל: "ניר מה אתה עושה כאן?"
"האם את מרגרט?" שאל ניר.
"לא!" ענתה. "אני..אני..דורין אשתך". כוחה לא עמד לה יותר. ראשה נשמט על חזה. בתוך שניות אחדות היא מתה.
"דוריייין ..דורייייין ! זעק ניר. וגעה בבכי מר.
צפירות האמבולנסים שחלפו בסמוך לביתו בדרכם לבית החולים "שערי צדק", הקיצו את ניר מחלום הביעותים. ניר התעורר כשהוא שטוף זיעה ולבו פועם בחוזקה. אימו, הנייה ששמעה את צעקותיו הגיעה במרוצה מחדרה.
"מה קרה, ניר ?" שאלה.
"חלמתי חלום רע והיו לי סיוטים", ענה.
"מה חלמת?"
"חלמתי על אישה בשם מרגרט, איני יודע מי זו. לאחרונה היא מופיעה בחלומותיי. אך עתה חלמתי שהיא נהרגה בתאונה, והיא אמרה שלא קוראים לה מרגרט אלא דורין. אשתי, אמר ניר. ושאל, "תגידי, אמא, יכול להיות שקרה משהו לדורין או שזה סתם חלום?"
הנייה לא ידעה את נפשה מצער. תמיד חשבה שניר יודע שאשתו, דורין, נהרגה באותה תאונה שהתרחשה לפני קרוב לשנה. לא ידעה מה לענות, אך החליטה לשים לזה קץ.
"זה לא היה חלום" אמרה. " זה קרה באמת".
"אבל אני לא מכיר את מרגרט" אמר.
"לא התכוונתי למרגרט" אמרה אימו. "התכוונתי לדורין".
"את מתכווו...נת שדורין נהרגה בתאונה באמריקה?"
"נו.. באמת". אמרה הנייה. "הגיע הזמן שתבין שדורין נהרגה אתך כאשר הרכבת פגעה בכם. היא נהרגה מיד".
"ואני חשבתי..."
"מה חשבת?" קטעה אותו אימו.
"חשבתי", אמר ניר. "חשבתי שהיא עזבה אותי לטובת יבואן הרכב שעבדה אצלו!"
"אל תדבר הבלים!". אמרה הנייה . "דורין הייתה נאמנה לך כל העת. כדאי לשאול את הרב השכונתי אם אתה צריך לשבת 'שבעה' על דורין. שהרי זו פעם ראשונה, בעצם, שאתה שומע שהיא מתה".
"אשאל זאת מחר בעבודה" אמר ניר. והוסיף "יש לנו בחברה כמה עורכי דין וטוענים רבנים שוודאי מכירים את הנושא על בוריו".
עודם מדברים והטלפון צלצל. מעבר לקו נשמע קולו של גבר ששאל: "האם אפשר לדבר עם גב' הנייה ברטונוב?"
"מדברת הנייה ברטונוב" ענתה ושאלה "מי אתה אדוני?"
"אמא! מדבר ליאופולד ברטונוב הבן שלך". ענה הקול בהתרגשות.
שפופרת הטלפון נשמטה בבהלה מידה של הנייה המופתעת.
"מה קרה אמא?" שאל ניר. "את נראית נסערת מאוד" אמר ניר שצפה במחזה המוזר.
"זה הוא! זה הוא! אמרה בהתרגשות רבה. "דבר איתו עד שאירגע".
"מי זה 'הוא'?" שאל ניר.
"זה אחיך התאום, ליאופולד שסיפרתי לך עליו" ענתה רגינה. ניר הרים את שפופרת הטלפון ואמר "שלום ליאופולד, אחי, מדבר ניר".
"הלו ניר, שלום. מה שלומך? אני ממש מתרגש". אמר ליאופולד והוסיף "רק לפני כחצי שנה נודע לי שיש לי אח".
גם לי נודע לא מזמן " אמר ניר ושאל "מדוע לא התקשרת עד כה?"
"איני יכול להסביר". אמר ליאופולד והוסיף "עתה מצאתי שזה הזמן הנכון ביותר להתקשר. והנה עשיתי זאת".
"מה המיוחד בכך שאתה קורא לו 'הזמן הנכון'?" שאל ניר.
"העבר לי את אימא". אמר ליאופולד. "אודיע לה ואח"כ גם לך".
השיחה שנתארכה מעט - בין ניר לבין ליאופולד – נראה שהרגיעה את סערת נפשה של הנייה, אשר לקחה את הטלפון ביד בוטחת ואמרה: "שלום בני, ליאופולד, כיצד אתה מרגיש?"
"אני מרגיש מצוין, אמא" ענה והוסיף "אמא רגינה סיפרה לי שאת מתעניינת בכל צעדיי במשך כל השנים הללו. ועתה מצאתי חובה לבשר לך בשורה טובה ומשמחת מאוד".
"אשמח לשמוע על כל דבר טוב הקורה לך, יקירי" אמרה הנייה.
"ובכן אמא", אמר ליאופולד "אני עומד להינשא בעוד כחודשיים בתחילת חודש אוגוסט".
"או, הו, מזל טוב! אכן בשורה נפלאה מאוד" אמרה הנייה ושאלה "מי זו הכלה המיועדת?"
"שמה הוא מרגרט שפירו והיא מדענית באוניברסיטה" ענה ליאופולד, והוסיף "היא צעירה, מוכשרת מאוד ויפה לאין ערוך".
"הוי אני כל כך שמחה אמרה הנייה ושאלה: "תגיד ליאופולד, יקירי, 'שפירו' זה לא שם של יהודים?"
"כן אמא. היא יהודיה וגם שומרת על כשרות ועל שבת", ענה ליאופולד.
"זה מרגש אותי מאוד" ענתה הנייה והוסיפה "תמיד התפללתי וקיוויתי שתינשא ליהודיה, אח.. כמה אני מאושרת שזה קורה".
"גם אני שמח מאוד", אמר ליאופולד. "אמא רגינה, וכמובן מרגרט ואני מצפים לראותכם לפני החתונה וכמובן בחתונה עצמה".
"הו, זה לא פשוט כל כך שנבוא כולנו לאמריקה". אמרה הנייה, "רגינה וודאי סיפרה לך שניר עבר תאונה קשה מאוד ורק עתה החל להתאושש. ניר מרותק לכסא גלגלים ויקשה עליו לבוא".
"אני מניח שיש פתרון לכל בעיה" אמר ליאופולד "עד לחתונה יש עוד כחודשיים כך שלבטח הדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר".
"רגע, רגע", אמרה הנייה ומחשבה נועזת הבריקה במוחה "מדוע שלא תערכו את החופה בירושלים? ותוכלו להתחיל כאן את 'ירח הדבש'?"
"חתונה בירושלים!? זה רעיון מבריק!" אמר ליאופולד, "אך אין הדבר תלוי רק בי. יש לשאול את דעתה של מרגרט וגם של אמא רגינה".
"האם רגינה לידך?"
"כן אמא. היא נמצאת לידי. האם את רוצה לדבר אתה?"
"בהחלט. אדבר אתה, ואתה כבר תמצא דרך ללבה של מרגרט לקיים את החתונה בירושלים. נדבר עוד. עד אז להתראות"
"שלום אחותי, אסתר". אמרה רגינה. בינן לבין עצמן נהגו לקרוא אחת לשנייה בשמות היהודיים שניתנו להן בלידתן.
"שלום אחותי, צבייה" אמרה הנייה. ושאלה "הרי דברנו לפני שעתיים מדוע לא סיפרת לי על המאורע הגדול של ליאופולד? הייתי מופתעת עד למאוד מהטלפון שלו. עד עכשיו אני נרגשת!"
"חשבתי שמגיעה לך קצת נחת רוח" ענתה רגינה.
"אכן, גרמתם לי לנחת רוח מרובה" אמרה הנייה. ושאלה "האם לדעתך זה אפשרי שהחתונה תתקיים בירושלים?"
"אעשה הכול כדי שזה יקרה" אמרה רגינה.
