פרק שלשה עשר
דרך חדשה
"קום, קום! עצלן שלי". אמרה רגינה, ונגעה בכתפו של האיש החסון שחלק עמה את יצועה. "האתה הוא שאומרים עליך שגיבור אתה?.. אינך אלא עצלן!" בידה החזיקה ספל קפה מהביל שריחו המיוחד מילא את החדר הקטן.
ויטאלי התעורר משנתו מביט אל תוך עיניה התכולות של רגינה אשר הביטו אליו ברוך ועדנה כפי שלא ראה מעודו. לצידו נם את שנתו ליאו הקטן שדומה שדבר אינו נוגע לו. ויטאלי התיישב על המיטה וקיבל בתודה את ספל הקפה.
"מה השעה"? שאל.
"שש בבוקר" ענתה והוסיפה "הנהג שלך כבר ממתין לנסיעה".
"ואת?" שאל. "המוכנה את לנסיעה?"
"כן. אני מוכנה. חפציי מועטים הם." אמרה.
"כדאי שתיקחי מעיל" אמר. והמשיך "למקום שאליו אנו נוסעים זקוקים מאוד למעיל. קר מאוד שם".
"טוב. אקח גם מעיל" אמרה.
"מה עם המכתב שרצית לכתוב לליאו?" שאל.
"כתבתי ומסרתי אותו לפאולינה"
"מצוין. אמר ויטאלי. "אני צריך רגעים אחדים להתלבש ולסדר את עצמי לפני שנצא לדרך."
"מה עם מסמכים?" שאלה.
"אלו מסמכים?"
"יודע אתה" אמרה, "שאין בידי כל מסמך אישי. לא תעודה מזהה, לא דרכון ולא דבר מעין זה"
"אל דאגה יקירתי." אמר. ויטאלי רכן אל תיקו והוציא דרכון חדש ומסר לרגינה. "נו..?" שאל, את רגועה?"
רגינה הביטה בדרכון הנושא את שמה ואת תמונתה. האישה בתמונה דמתה לה דמיון מפתיע. "מנין לך תמונתי?" שאלה.
"אין זו תמונתך" אמר. "כל שעלייך לדעת שזה הדרכון שלך ותו לא. עדיף לא לשאול שאלות".
"טוב. לא אשאל יותר בעניין זה" אמרה.
ויטאלי נטל את חפציו ואת מזוודתה הקטנה של רגינה, ויחד פסעו לחדר האורחים. הנהג ישב אל השולחן ושתה קפה כאשר פאולינה מארחת לו לחברה. הנהג הזדקף מלא קומתו לכבוד רגינה וגם לכבוד מפקדו – קולונל ויטאלי פרימשוב.
"שב, שב!" אמר ויטאלי בטון מרגיע. "סיים את הקפה בנחת ונצא לדרך". דומה שארוחת הערב המשותפת והשתייה המרובה אמש, קרבו בין החייל הפשוט לבין הקצין הגבוה, דבר נדיר בצבא האדום, לבטח בפערי הדרגות של חייל פשוט ומפקד חטיבה. הנהג הסמיק קמעא, אך ישב וסיים את הקפה במהירות, נטל את חפציהם של רגינה והקולונל והניחם בתא המטען של המכונית.
"היכן יוז'י?" שאלה רגינה. "ברצוני להיפרד מהאיש הטוב הזה שהיה לי כאבא".
"הוא בשדה" אמרה פאולינה "אלך ואקרא לו"
"אולי ניסע אליו?" יעץ ויטאלי.
"אין הדבר כדאי" אמרה פאולינה. "כל הדרך מלאה בוץ מהגשמים שירדו לאחרונה בטרם זמנם. אפשר שמכוניתך תשקע. המתינו ותוך דקות אחדות נשוב יחד".
"אכן דברי חוכמה אמרת, גברתי", אמר ויטאלי. "נמתין מעט לבואו של יוז'י".
"טוב. אני רצה". אמרה והסיפה "את, רגינה, פיקחי עין על ליאון עד שאשוב".
הנהג התניע את הרכב והפעיל את החימום. אט-אט נשתררה אווירה נעימה ברכב וכולם המתינו לבואו של בעל החווה יוז'י. רגינה ניתרה ראשונה ממושבה וחיבקה את יוז'י חיבוק שארך שעה ארוכה. מיוז'י עברה אל פאולינה ולחשה באזנה: אל תשכחי לתת את המכתב לליאו כאשר יגיע לגיל עשרים. מעיניה של פאולינה נגרו הדמעות כמים. עד שויטאלי לקח פיקוד ואמר: "זהו רבותי אנחנו הולכים". קרניה הראשונות של השמש כבר האירו את מרבית שטחי החווה ודומה שיוז'י והעובדים יוכלו לסיים במהירות את איסופם של כל תפוחי האדמה בטרם תשקע השמש.
הרכב יצא מחוץ לתחומי החווה והנהג החל להאיץ את המהירות. ויטאלי ישב בקדמת הרכב ורגינה הצטנפה בכסא האחורי. שקועה הייתה בהרהורים על אחותה הנייה. עד כה לא יכלה לברר מה עלה בגורלה. תהתה בלבה אם הנייה נישאה לאותו עלם צעיר, יעקב ברטונוב, שאיתו נמלטה מהמחנה. תחילה חשבה לשאול את ויטאלי, אך ביטלה מחשבה זו על הסף. מנין לו לויטאלי לדעת על מה שאירע בזמן הבריחה מהמחנה "? וגם אם ידע על הבריחה, לבטח לא לפרטי פרטים. רגינה גמרה בלבה להניח לעניין זה ולהמתין לשעת כושר כאשר תהיה ביחידות עם ויטאלי.
"לאן נוסעים?" שאלה.
"למוסקבה" ענה ויטאלי.
"מוסקבה!?"... אמרה בהתפעלות. התרגשות רבה אחזה ברגינה. מוסקבה הייתה עבורה עיר של חלום. מעולם לא עלה בדעתה שֶׁכַּפְּרִיָּה מלובלין או מלבוב תגיע אי-פעם למוסקבה. מעטים במקום מגוריה היו במוסקבה. והסיפורים על המקום היפה קיבץ ליד המספר חולמים ובעיקר חולמות. יופייה של העיר על שלל כנסיותיה, עם הצריחים והפעמונים, בנין הקרמלין ועוד מבנים מפוארים מתקופת הצארים.
"כן. אנחנו נוסעים למוסקבה" אמר ויטאלי, וחייך. על פניה של רגינה ניכרו אותות התרגשות כילדה קטנה המבקרת לראשונה בחייה בבית בובות.
"כמה זמן תארך הנסיעה לשם?" שאלה.
"איני יודע בדיוק" אמר. והוסיף, "אפשר שתארך למעלה מיממה שלימה אפשר אף שלושים שעות. מעודי לא נסעתי ישירות מפולין למוסקבה".
"או, הו, נהדר" אמרה. ושאלה "האם נעשה את כל הדרך הארוכה במכונית?"
"לא. לא יקירתי". אמר ויטאלי. "אנחנו ניסע עד לתחנת הרכבת ומשם נעשה את הדרך בקרון מיוחד עד מוסקבה, ואולי אף נצטרך להחליף רכבת ולעלות על אחרת".
"למה הוא נקרא קרון מיוחד?" שאלה. מעודה לא נסעה ברכבת. פרט לפעם אחת. היה זה כאשר שולחה היא, אחותה הנייה והוריה למחנה ההשמדה. הרכבת הייתה בעיניה מין מפלצת המסיעה אנשים אל מותם, או למצער למחנה כפייה, שם מכלים את כוחו של האדם בעבודת פרך. עתה חששה מעט מנסיעה זו. "מדוע שלא ניסע במכונית?" שאלה. "הן מהירה היא כרכבת?"
"אין הדברים כה פשוטים" אמר. "בלתי אפשרי לנהוג עד מוסקבה, וגם אין תחנות דלק בכל מקום, כך שאנו יכולים להיות על אם הדרך מבלי שנפגוש נפש חיה ואם הרכב יתקלקל אפשר שנבוא לידי סכנה". "יתר על כן" הוסיף ויטאלי, "ברכבת ישנם כל התנאים לנסיעה נוחה, כגון: מסעדה, שירותים וגם תא מיוחד לשינת הלילה. אינך צריכה לדאוג יתר על המידה"
"טוב". אמרה רגינה. "לא אדאג".
ויטאלי שתק. רק כעת שם אל לבו שרגינה דברה כל הזמן בשפה הרוסית והמילים שהגתה היו ללא דופי. תמה מעט על כך. זכר שכמעט ולא הצליח להבין את דבריה כאשר בא ליילד אותה לפני למעלה משנתיים. עלה במחשבתו שאולי למדה את השפה מיוז'י ומפאולינה. חשב לשאול אותה על כך, אך החליט לדחות זאת עד להיותם ביחידות. ויטאלי העדיף שהנהג יידע פחות ככל האפשר על חייה של רעייתו לעתיד. "לעולם אין לדעת מי יושב לצידך", חשב "יש דברים שהשתיקה יפה להם".
הנהג עצר את הרכב בכניסה לתחנת הרכבת החדישה וסייע בידי ויטאלי ורגינה עם חפציהם. לאחר שנכנסו אל אולם הנוסעים, שחרר ויטאלי את הנהג תוך הבעת תודה על הטרחה הרבה. מראה התחנה היה מרשים למדיי. נראה היה שהמלחמה ההרסנית פסחה על מתחם התחנה. אולם היה זה למראית עין בלבד. חודשים אחדים אחרי המלחמה טרחה ממשלת פולין לשפץ בצורה יסודית את התחנה הגדולה, אשר ממנה יצאו רכבות למערב אירופה ולברית המועצות, ורכבות פנים ארציות רבות. המקום המה אדם בכל שעות היממה. אולמות המתנה חדישים נבנו, מסעדות ופינות ישיבה נוחות. חלק מהרכבות הוחלפו ברכבות מודרניות ומהירות יותר.
