בפרק הקודם, רבי מנדל מבקש להיות סנדק תמורת הסיוע לרבי זוכמן
להתקבל אצל הרבי מפראג.
"ומהי בקשתך?" שאל רבי זוכמן.
"בקשתי היא להיות סנדק בברית המילה". אמר ר' מנדל.
"אין בכך כלום". אמר רבי זוכמן. "הרי אתה סנדק לבני שייוולד לי כעת חיה לשנה הבאה".
רבי זוכמן - פרק שני
"הו, לא. אין הדברים בעלמא. יש צורך בעדים ובשטר". אמר ר' מנדל. והוסיף, "עליך להתחייב שלא תתחיל את ברית המילה ללא נוכחותי גם אם יעבור היום השמיני ללידה".
"וכיצד אעבור על דבר תורה ואדחה את המילה אם לא תגיע?" שאל רבי זוכמן, "והלא זו מצווה מפורשת 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו'. הן מבטיחני אתה דבר שלא בא לעולם, ואני כבר מתחייב לעבור על דבר תורה?"
"זהו רצוני". אמר ר' מנדל. "אינך חייב לחתום, ואיני מתחייב לכלום. אך אם רצונך בפרי בטן, אלו הם תנאיי".
"לו יהי כדבריך". אמר רבי זוכמן. בלבו חשב לכשיגיע הזמן יוכל להתיר את נדרו אצל רבה של ירושלים אשר יפתח לו פתח והכל על מקומו יבוא בשלום.
לאחר ברית המילה של אותו היום - של בנו של אחד המתפללים - נפגשו ר' מנדל ורבי זוכמן אצל לבלר העיר, המכונה "ספרא דדיינא". בפני שני עדים ובשלושה עותקים נכתב ונחתם בטבעת המלך. כדין כל שטר. עותק אחד בידי ר' מנדל, השני בידי רבי זוכמן והאחרון בארון הספרים של לבלר בית הדין. נדר הוא נדר. ושבועה היא שבועה. ואת דבר בית הדין אין להשיב. לאמור: "אני רבי מוישה זוכמן משכונת "מאה שערים" מקנה את הסנדקאות על בני - שייוולד לי מרעייתי רגינה – לר' מנדל.
רבי זוכמן חזר לביתו שמח וטוב לב. זמזם לעצמו את השיר "וראה בנים לבניך שלום על ישראל". נו.. טוב. אמר לעצמו 'תשועת ה' כהרף עין'. והנה 'הרף עין' זה ממשמש ובא. אין אדם נוקף אצבעו למטה אם לא גזרו למעלה. כך המשיך להרהר בפסוקים המחזקים אמונתו של אדם ומיטיבים את לבו לעבודתו יתברך.
צדיק בא לעיר
כדרכו בקודש, זה שנים רבות, הגיע רבי זוכמן ביום המחרת לתפילת השחרית, כהרגלו טבל במקווה, אמר את ברכות השחר והתפלל בדבקות רבה ללא שום טרדה בענייני ילדים או פרנסה.
כך היה מנהגו: אין מערבין מין בשאינו מינו. תפילה היא תפילה. פרנסה היא פרנסה. ואין מלכות אחת נוגעת ברעותהּ.
רק משנסתיימה לה התפילה הסיט את עיניו לכיוון מקומו של ר' מנדל, אך זה לא היה על מקום תפילתו כמימי קדם. תמה תמיהה גדולה. אך נתן אל לבו ללמד זכות על ר' מנדל. שמא חולה הוא, שמא נזדמן לו להשלים מנין של אבלים, וכן כל כיוצא בזה דברי זכות שמזכין לו לאדם שלא בפניו.
חלפו עוד ימים אחדים ור' מנדל לא הופיע לתפילות ולא נראה יותר ברחבי שכונת "מאה שערים".
בצר לו, פנה רבי זוכמן לגבאי בית הכנסת אשר יודע ומכיר הוא את כל המתפללים מקטנם ועד גדולם.
"ר' ישרול" פנה רבי זוכמן לגבאי, "שמא יודע כבודו היכן ר' מנדל?"
"ר' מנדל ?" שאל הגבאי בתמיהה, "איני מכיר איש בשם זה".
"הכיצד אינך מכירו?" שאל רבי זוכמן. "הן ישב הוא לידי זה מספר ימים בתפילת השחרית?"
"רואה אתה מהרהורי לבך" ענה הגבאי. והוסיף "אומנם ראיתיך מדבר עם עצמך לאחרונה, אך חשבתי לי שמא מתעסק אתה ברזי קבלה או בשינון של שניים מקרא ואחד תרגום. אין איש בשם מנדל ולא היה איש כזה כאן מעולם. גם על הכסא שבסמיכות לך לא ישב איש זה חודשים אחדים".
רבי זוכמן לא ידע את נפשו מצער. גמלה בלבו ההחלטה שאכן ראה מהרהורי לבו ולא היה שום מנדל ולהד"ם.
אם כך, אמר לעצמו, כך נגזר וכך יהיה. אין מעמידין אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו. צריך להתחזק בתורה ובמצוות ומה שיחליט המחליט הוא שיוחלט, ואין לו לרבי זוכמן שום הרהור או פקפוק להתערב בנסתרות הבורא.
ומשעה שאבן גדולה זו ירדה מעל לבו, ואמונתו נתחזקה, הלך לביתו שמח וטוב לב, לטעום פת שחרית וללכת לעמל היום על-מנת להביא פרנסה לביתו.
רבי זוכמן רתם את סוסתו הוותיקה לעגלתו המקרטעת, ויצא אל מקום מפגש העגלונים, שם מזומנת לכל אחד פרנסתו כפי שנגזר בשמים בין כסה לעשור. יש שעגלתם תהא עמוסה ותצא לדרכה מספר פעמים באותו היום: אחת ושתיים אחת ושלוש ואף אחת ושבע, ויש שאף את מאכל הסוסים לא ירוויחו לפרנסתם. באותו היום לא נזדמן לרבי זוכמן אף לא מטען אחד. ולפלא היה הדבר בעיניו. אך לא איש מאמין כרבי זוכמן יהרהר אחר מעשיו של מי שבידו מפתח הפרנסה.
בין כך ובין-כך בהיותו חסר מעש, הביט לצדדים פעם לכן ופעם לכאן, ואת עינו צדה מודעת ענק בזו הלשון:
"צדיק בא לעיר"
"הרינו שמחים להודיע לכל תושבי העיר ירושלים תובב"א
שבר"ח סיון הבעל"ט, יבקר בעירנו כ"ק מרן האדמו"ר
הגאון רבי ישראל אייזנשטיין הכהן,מהעיר פראג, יע"א, -
עירו של המהר"ל.
רבנו - המלומד בניסים, מרפא חולים, ופוקד עקרות –
יקבל להתייחדות כל מבקש שירצה בכך, ויקבל את ברכת הרב הכהן.
הרב יקבל את המבקשים בבית הכנסת הגדול ב"בתי אונגרין".
רבי זוכמן ראה בכך אות מהשמים, שע"י כך גם נמנעה ממנו טרחת הדרך לבני ברק, וגמר אומר בנפשו להיפגש עם הרב גם ללא תיווכו של ר' מנדל - וממילא לבטל את ההתחייבות לסנדקאות לרבי מנדל - שנעלם לפתע כאילו בלעתו האדמה.
חלומות בלהה
ר"ח סיון.
לילה ארוך וקשה עבר על רבי זוכמן. שנתו נטרפה פעם אחר פעם.
תחילה חשב מה יאמר לרבי הצדיק מפראג. וכשסידר את משנתו - דבר דבור על אופניו - והייתה שגורה על פיו, נרדם מעט, ושוב הקיץ בבעתה. אלו בגדים ילבש...? האם בגדי שבת לכבודו של הרבי? האם בגדי עגלון? כיאה למעמדו הפשוט .. בין כך ובין-כך זכר שיום הפגישה הוא ראש חודש – וראש חודש הוא מעין יום טוב, יוכל הוא, איפה, ללבוש בגדי שבת ואין בכך כלום. רווח לו מעט, ותרדמה נפלה על רבי זוכמן.
בחלומו:
והנה הוא עומד בפני בי"ד של מעלה, והסנגור טוען טענותיו, לאמור: "רבי זוכמן הצדיק, זכאי הוא לכניסה לגן העדן. מקיים הוא את מצוות חכמים, מדקדק בתפילותיו, נודר צדקה לעניים", וכן הלאה על זה הדרך. שירי הלל ושבח שאין למעלה מהם וכפסע בין רבי זוכמן לבין ישיבה במחיצתן של צדיקים היושבים ליד כסא הכבוד – ועטרותיהן בראשיהם.
וכשתמו דבריו של הסנגור, נשמעה בבית הדין קריאתו של הקטגור:
"לא יקום ולא יהיה! אין איש זה רשאי להיכנס אף לא בשערי גיהנום, על אחת כמה וכמה לא בשערי גן עדן !"
"ומפני מה הדבר?" שאל אב בית הדין.
"מפני שאיש זה עבר עבירה חמורה על איסור תורה" אמר הקטגור, והוסיף "איש זה הפר שבועה שנשבע לרבי מנדל לתת לו את הסנדקאות על בנו". ובאומרו כך, הוציא הקטגור שטר שבועה והראה אותו לרבי זוכמן. "האם זו חתימתך רבי זוכמן?" שאל הקטגור.
"כן זוהי חתימתי" ענה רבי זוכמן. "חטאתי ואני מבקש מחילה".
"אם כן" אמר אב בית הדין. "אנו קובעים את גורלך לכף הקלע".
"רחמים! רחמים!" זעק רבי זוכמן. "הרי אני שוגג ולא מזיד!"
וכך המשיך רבי זוכמן לזעוק, עד ששעון האורלוגין הגדול שבביתו נקש שתים-עשרה נקישות של חצות הלילה, ורבי זוכמן ניעור בבהלה. רוחו נתפעמה בקרבו וארכובותיו דא לדא נקשן.
לאחר מעשה ולאחר שנרגע קמעה, נטל את ידיו ג' פעמים לסירוגין ולגם מעט מים להשיב נפשו.
תמה בלבו על מה יצא הקצף בעולמות העליונים: וכי בן יש לו? ועל שום מה הקדימו את המאוחר למוקדם?
"על-כרחך" אמר לעצמו: מן השמים מודיעים לי שרעייתי תלד בן ומזכירים לי את שבועתי לרבי מנדל.
המשך יבוא
