פלטפוס-ממואר
נולדתי בלונדינית ומתולתלת. קטנטונת. מושלמת איברים. כשאימי טיילה עמי בעגלה הכבדה, הלבנה, עצרו השכנים לידנו וציקצקו נגד עין הרע: מי ביידיש, מי ברוסית, מי בפולנית ומי בעברית עם מבטא ליטאי כבד....
כשגדלתי מעט וטיילנו כשאנו בוהה בעולם הפלאי מכס המלכה שבעגלת- הישיבה, התרבו הציקצוקים למול שערי השופע, עיני הבהירות ולחיי-התפוחים הסמוקות שלי.
אך משהתחלתי ללכת-החלו לחישות. אלה גברו ורבו משהופעתי בשמלת יום הולדת תכלכלת, גרבוני מלמלה עדינים ונעלי בובה לבנות.
בעוד שקיפצתי בחדוות הגילוי של הליכה זקופה על שתי רגליים-עיני אמי וסבתי ויתר הדודות עטו עננה כבדה.
הלחישות העצימו עם הזמן: רקדתי. קיפצתי. שמחתי. קשקשתי. והן-התלחשו ביניהן.
בזכרוני חרוט היום בו ריקדתי ושרתי למול ״הדודות״ תחיה, בתיה ויהודית, חברותיה של אמא:
אני-זימרתי שיר שלמדתי בגנון. הן-הקשיבו, בהו בי בעיניים צופנות-סוד. ביקשו ממני ללכת קדימה. וללכת אחורה. ללכת ימינה ולצעוד שמאלה . התלחשו ביניהן בצרפתית חדת-שיניים כשהן מקמטות את מצחיהן.
״ז׳ודית״ הן קראו לאימי, שנכנסה למטבח להכין קנקן תה קר ועוגיות חמאה.
״ז׳ודית-ונה איסי״ (בואי הנה) והיא באה. והטתה אוזן ללחישות. קמטי דאגה עלו במצחה. פיה האדום נקמץ. ואני? אני הרמתי עין למבטים שהופנו אלי. וחדלתי לרקוד .קבס עלה בבטני . צללו אזניי. ענן שחור ומאיים החל לרחף מעלי. רק אני הבחנתי בענן. סירבתי לעוגיית חמאה. סירבתי לאכול צהרים. חזה עוף לא פיתני. סלט החצילים האלוהי של סבתא נותר, מיותם, בצלחת. אפילו על קינוח הג׳לי האדום לו חיכיתי כל השבוע ויתרתי.
הייתי בטוחה שחליתי במחלה קשה מאד: רק כך יכולתי להבין את השתיקה של אמי. חלומות רעים פקדוני בלילות. הפסקתי לשיר. הפסקתי לרקוד. שתקתי.
יום אחד הולבשתי במיטב בגדי. סרט אדום נקשר בשערי. אמי לבשה חליפה ירוקה ונעלה נעלי קרפ אפורות. אבי לבש את חליפת החתונה הכחולה וחולצה לבנה מגוהצת, ענב עניבה אדומה וצחצח למשעי את נעליו החומות. פחדתי. הורי שוחחו ביניהם בשפה לא מובנת. רק מילה אחת נקלטה והגיעה לאזני: אורטופד!!!
בעמידה נסענו באוטובוס מסע ייסורים ארוך.
בככר מגן דוד אדום ירדנו מהאוטובוס וחצינו את הכביש עברנו לחנות הנעלים של ״פיל ״ ברחוב אלנבי. המשכנו מעט לאורך נחלת בנימין, ונכנסנו לחנות קטנה שבחלונה ניצבה נעל ענקית- חתוכה לחצי.
אדם מבוגר חמור סבר, עטוי חלוק לבן, ועל צווארו-סנטימטר ארוך מבד צהוב פתח את הדלת לכשצלצלנו בפעמון. ״ הר ד״ר פרנקפורטר״! הלז דיבר גרמנית בלבד. התבקשתי בתנועת יד לשבת על דרגש, לחלוץ את נעלי ולהוריד את גרבי, ולעמוד. ללא נעליים וללא גרביים. בפני האיש הזר. להסתובב. לצעוד קדימה. לצעוד אחורה. להרים רגל. להוריד. וחוזר חלילה. האיש: מדד את כפות רגלי בסנטימטר הצהוב שעל צווארו. מדד את שוקי. מדד את אורך ירכיי . ורשם. וחישב. ושוב מדד. וקימט את מצחו. ואז פנה להורי ולחש מילה אחת: פלטפוס.
אורו פני אבא. זהרו פני אמא. פלטפוס! לחשו איש לרעותו! פלטפוס!
סכום כסף עבר מידי אבא לידי ד״ר פרנקפורט חמור הסבר. ״אאוף וידרזיין״ (״להתראות״ בלע״ז) נאמר כמעט בחדווה. לחיצות יד הוחלפו.
הביתה חזרנו ברגל. רגל קלה להורי, שפטפטו ביניהם בשפה זרה. רגל כבדה לי, הקטנה, שהמרחק נראה לה נצחי.
לאחר שבועיים חזר המסע המייגע לד״ר פרנקפורטר, לנעל החתוכה בחלון ולחנות האפלה.
עם הגיענו, הוציא הד״ד טס מתכת גדול ועליו- זוג נעליים. ענקיות. גבוהות. עם שרוכים עבים. בצבע חום בהיר. נעלי-מדרסים! נדרשתי לחלוץ את נעלי הבובה היפות שנעלתי. ועל רגלי הועלו קונסטרוקציות-האימה: גדולות, גבוהות, כבדות, שרוכות. מכוערות!
עד גיל 12 נדרשתי ללכת פעם בשנה לד״ר פרנקפורטר. לעבור מדידות. ולקבל זוג נעליים מכוערות אחרי משנהו: פעם בצבע שחור. פעם בצבע חום. פעם בצבע קוניאק. תמיד כבדות. תמיד מכוערות.בגיל 11 עליתי מדרגה: הוצר לי לנעול נעלי מוקסין כבדות-אבל נעליים חצאיות. לא גבוהות.והפעם בחרתי בצבע אדום! שנה שלמה השתרכתי בין ביתי ובין בית הספר-רגלי נעוצות בשתי סירות קנו ענקיות, טובעת בחולות הרחוב טרם סלילת הכביש. מלאו נעלי חול. מלאו גרבי חול. בקיץ. בחורף-החול הפך לבוץ. והבוץ מילא את גרבי ונעליי.
ערב יום הולדתי ה-12 פרץ מרד נעוריי! יומיים לפני מסיבת בת-המצווה שלי שלחה אותי אמי, יחד עם אבי לד״ר פרנקפורטר לאסוף את זוג נעלי המדרסים השנתי שהיה אמור להיות בן לוויתי לשנה הבאה. הגענו בעזרת שני אוטובוסים והליכה קצרה לחנות המוכרת ברחוב נחלת בנימין. עצרנו לפני הדלת . ואני אמרתי: לא! לא רוצה נעליים מד״ר פרנקפורטר. לא רוצה נעלים סגורות. לא רוצה נעליים מכוערות עם מדרסים. אני גדולה. אני רוצה נעלים רכות מחנות ״פיל״. לא חוזרת הביתה בלי נעלים מחנות ״פיל״.״
לאבי לא היה מושג כיצד להתמודד עם הנחישות הפתאומית שלי-הילדה הטובה! הילדה הצייתנית שהפכה לפתע לדרקון מזרה אש ולטוש עינים!
לתדהמתי -אבי נכנע. אם משום שעמוק בנפשו ידע שילדה בת 12 חייבת, אבל חייבת, נעליים יפות למסיבת בת המצווה שלה, ולא קופסאות סרדינים עם מדרסים , ואם משום שאהב שלום ולא רצה במריבה רועשת ברחוב.
חזרנו הביתה כשבידי קופסא מהודרת ואדומה בה נח זוג נעלי סירה. מעור רך. עדינות ושחורות, בעלות חרטום עגלגל ומחודד מעט בקצהו, עם רצועת חגורה דקה ובסופה אבזם קטן ועקב נמוך. שיא היופי בעיני. שיא האושר הצרוף. נעליים יאות לשמלת בת המצווה היפהפיה שתפרה לי אמא,ממוסלין לבן ותחתונית רשת ניילון מוקשה בעמילן.
מאז ועד היום, זוגות רבים של נעליים ננעלו על רגלי-נעלי עקבים 20 סנטימטר, זוג של מנולו בלחניק שלרכישתו לקחתי משכנתא, ולו עקבי 25 ס״מ. נעלי עקבים גבוהים, נעלי עקבים נמוכים, נעלים עם עקבי פלטפורמה ונעלי בלרינה שטוחות: אדומות. לבנות, טורקיז ואזמרגד-אבל כל זוגות נעליי, מאז ועד ליום בו ירדתי מעקביי (והתחלתי לצעוד בנעלי הנוחות של אקו ומפיסטו) היו בעלות חרטום עגלגל ומחודד מעט בקצהו, בעלות רצועת חגורה קטנה ובסופה אבזם קטן. כולן העלו בי תחושת אושר קטנה המזכירה לי יום אחד נפלא בילדותי .
תגובתה של אימי לנעלי הפלא היא סיפור לפעם אירת.
