פואמה קטנה בפרוזה: תיאטרון ומציאות

אז הוצאתי את עצמי מתוך עצמי ויצאתי לתיאטרון, וראיתי חברה צעירים ומזדקן אחד שחושב עצמו לצעיר מקפצים כתישים על הבמה. ואירמה היתה שם ואוסקר ופריס ואורות.. אז מה? מה קרה? למה האופוריה הזאת. הבלתי פשרנית הלא

מרחמת..

ככה אינני אוהב את עצמי. על אף שזה  עושה לי מצב רוח מתאים לכתוב. מה אכתוב? והרי לרגש אין מילים.. ובכל זאת אני בעננים נמוכים. חייב לעשות משהו! אולי לחזור אל עצמי? אך אינני זוכר את הסיסמה, יש רק דרך אחת להלך על חוט דק. אך החוט שקוף..  אצא בריקוד! כן המוסיקה עוזרת, מחול אירובי ב- היי אימפקט.

כמה בחורים עוד צריכים למות כדי שאפסיק לראות את פניהם מאחוריה של אירמה לה דוס. ראיתי הומו אחד שכאילו רמז לי ולכל אחד מהקהל. וברדיו אמרו שעוד קצין אחד נהרג.

יופי של משחק אמר חזיר אחד עם לחיים אדומות ושני סנטרים ובטן. ואני זכרתי את משחק רולטת המוות מאותו הסרט, וחברים שלי שנפלו בקרב.

די נמאס! אני רוצה לזרוק הכל אחרי. להתפשט ערום מכל ערכי ונכסי ללבוש טוהר של תינוק,

לצעוק צעקה גדולה אל תוך העולם די לשחק! מספיק! די! זרקו כמוני הכל היו ערומים מכל מחשבה כתם או דם.

דם בעיניי, רטט לב, ואת בשמלה קצרצרת, משולשך נגלה ונחבא חליפות ומטתך בוערת. אני רוצה אותך. רוצה!  את הבל פיך, להשקיע ראשי בין חום ירכייך לגמוע לשד חיים ולאכול ערגת תאווה. לסתום בפי את מילותיך.

הלאה אירמה לה דוס, שחקנים ובמה. עולם מזוין ודפוק. אני כבר גמרתי, אני יכול לעזוב.

אז שוב חוזרים אלי החברים חיוורים כסיד ,מתים. טיפש! הן נתנו לך חיים. על מה תעזוב? קח מה שיש כל עוד אפשר, הם אומרים: כמו חיים הם אומרים,  אהבה, מחשבה. חייה כל עוד אפשר את שניתן לך במתנה.