30

מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות בת 30.

הגיל הזה תמיד הרגיש קסום, כזה שאי אפשר להסביר במילים.

גיל שהדברים נרגעים בו,

שאהיה בו עצמי באמת

בלי מעצורים.

תמיד אמרתי שאני רוצה להיות בת 30,

כי הרגשתי שהעשור של גיל 20 הוא העשור הסיזיפי,

זה שבו את כביכול בוגרת אבל

את עוד לא באמת.

את צריכה לעבוד, לפעמים בכמה עבודות,

את צריכה לטפל בעצמך ובנפש שלך,

וללמוד ללמוד ללמוד

גם אם זה אומר לא לישון

כי את רוצה להתפתח, ולגדול

ושיצא ממך משהו,

שתהיי משהו

ואת לא באמת עוצרת לרגע לנשום

ולהסתכל על כל הטוב שכבר יש לך.

והכל מבלבל,

והכל גדול ומציף

ומי את בכלל בעולם הגדול הזה?

ותמיד אמרתי לעצמי –

בגיל 30...

אני אקצור את הפירות,

של כל העבודה הקשה

של כל הדמעות שהזלתי

של כל התסכולים שצברתי.

בגיל 30...

אני אתחיל לחיות.

והחודש אהיה בת 30.

והיום אני יודעת שהגיל הזה הוא לא שרביט קסמים,

והקושי לא נעלם כי אני כבר לא בת 20.

ובכל זאת גיל 30 מסמל עבורי את הדרך

של כל מה שעברתי,

של החוויות שצברתי,

של האתגרים שצלחתי,

של האנשים שחשובים לי

ואני חשובה להם,

שנשארו גם כשעשיתי הכל כדי שיהיה להם קשה.

בעשור החולף הנפש שלי גדלה והתפתחה,

היא התאהבה, צמחה וסלחה,

התחילה תהליך של התבגרות וקבלה.

ולגיל 30 אני מאחלת לעצמי שהמסע שלי ימשיך,

שהעשור הזה יאיר לי ולסובבים אותי פנים,

ושלמרות כל האתגרים שבטוח יצוצו בדרך,

אמשיך להראות, בעיקר לעצמי,

שלהכל אני מסוגלת.