סיפורים

אברי באדי

כל קשר בין המסופר בסיפור למציאות מקרי בהחלט.
 
היום בשלוש אחרי הצהריים הלכתי בלי אמא למכולת ובדרך ראיתי שהמכון שלי סגור.

קשה היה לעמוד שם כשטיפות הגשם השקופות זולגות עליי, ולראות את מכשירי הכח עומדים מיותמים, את המשקולות הצהובות שוכבות על הרצפה ומחכות כמו גילה אלמגור שמישהו ירים אותן מחדש כמו פעם.

 

אברי באדי היה בשבילי פנינה זהובה בלב ים של גועל תל אביבי, אברי באדי נשם את תל אביב ותל אביב פרשה עליו כנפיה ונתנה לו את הטוב ביותר שיכלה(בחורות עם ציצים).

אני זוכר, לפני ארבע שנים, אני פישר קטן מהמושב, מגיע בפעם הראשונה לאברי באדי, את הרטט שעבר בי לא אשכח עד היום, הארומה, הספות, המוזיקה המעולה, כל אלה ועוד הציבו בפניי אתגר שלא יכולתי לו, את האימון הראשון סיימתי אחרי ארבע שעות וגם אז רציתי להישאר.

 

התחלתי לבוא על בסיס קבוע,

לפני כשנה וחצי המנהל הציע לי מנוי ב-200 ₪ לחודש אני סירבתי ודרשתי מנוי ב-150 ₪ לחודש, הוא הסכים אבל התנה זאת בכך שלא אוכל להעביר את המנוי למישהו אחר, הסכמתי.

אני מודע לכך, שאני מאלה שגרמו לפשיטת הרגל של אברי באדי, עקב המנוי הזול, אברי באדי הפסיד כסף שהיה יכול לסייע לו לשרוד.

 

אבל אני לא מצטער,

עם כל הכבוד לאבריבאדי, לי חשוב התקציב האישי שלי, ואם אני יכול לחסוך עוד כמה שקלים,

אעשה זאת.

ובכל זאת, צריך לעשות הכל על מנת שאבריבאדי יחזור לפעול, אסור לתת יד להרס מוסד תל אביבי כל כך מכובד.

איך יראה מעכשיו השבוע שלי בלי שני ימי האימונים באברי באדי(50 ₪ חד פעמי וטופס זיכוי ביום שלאחר מכן), איך אוכל לחיות בלי אורי ה"מגניב", בלי יוסק'ה "הבריון", ומה עם שירי הפקידה.

לעזאזל רק אתמול עוד סיכמתי עם ג'ופיס ה"מדריך" שעוד חודשיים אני משנה את שיטת האימונים, אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול,

 

רגע זה באמת היה אתמול.

 

נדמה אולי שבשורת המחץ הזו אפשר היה לסיים את הסיפור, אך לא.

נותר רק עוד דבר אחד לומר.

מכייוון שאני במדור הסיפורים, מן הראוי שאספר סיפור ששמעתי באבריבאדי.
 
באבריבאדי היו ספות פזורות בלובי הכניסה, בכל יום שני ב-19:00 ג'ופיס "המדריך" היה יושב על הספה המרכזית ומספר לחבר'ה סיפור.
אני באופן אישי לא הייתי מצטרף לספות לשמוע את הסיפור השבועי, אבל ביום שני לפני שבוע, משהו אמר לי שזו תהיה הפעם האחרונה, אולי היתה זו ההסתודדות של המנהלים בפינת המכון, אולי זה פשוט אני עם האיכויות העל טבעיות שלי, אולי סתם הכתובת היתה על הקיר.
 
זה היה בקיץ 73, אני הייתי אז בן 24 ובדיוק פתחתי יחד עם חסקל ה"שוטר" את אברי באדי, המכון היה הצלחה מדהימה מהתחלה, כל המי ומי היו מגיעים, אריק, אורי זהר, שיסל, אבל מה, דוגמניות לא היו מגיעות, ישבנו וחשבנו מה עושים.
יום אחד מגיעה פתאום למכון גילה אלמגור, ואז היא היתה יפה לא כמו היום עם הפרצוף הבוכה שלה.
ההתרגשות היתה גדולה, ישר כיבדנו אותה בעוגיות והצענו לה מנוי, גילה הסכימה מיד.
ככה היא היתה באה כל יום למכון, אחרי שבוע כבר הצטרפו אליה עוד דוגמניות והמכון עלה מדרגה, כל תל אביב התחילה לבוא אלינו אוי זה היה מדהים.
יום אחד אני בא אל גילה ושואל אותה: תגידי מה גרם לך לבוא למכון.
ואז היא עונה תשובה שתאמינו לי התחתונים שלי באותו רגע נהיו אדומים.
היא מספרת לי שאריק ושיסל סיפרו לה על המכון והיא החליטה לבוא ולבדוק.
ככה נגמר הסיפור של ג'ופיס.
פניתי אליו ושאלתי אותו: "תגיד אתה דפוק? איזה סיפור מעפן, ואתה עוד מתפלא שגילה עזבה אתמול את המכון?"
 
עד עכשיו אינני יודע אם אברי באדי נסגר בגלל שג'ופיס הבין שהסיפורים שלו מפגרים או שמא אלה באמת בעיות כלכליות.
 
בכל מקרה, כשעמדתי שם מול המכון, יכולתי לראות את גילה אלמגור עומדת בקומה השנייה ליד החלון ובוכה.
 

 

 

 

תגובות