חזרה ליצירות
סיפורים

גלוק 19\חלק א'

הדר מיליס | (15/11/2006 13:09) | 76 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
 
 
רציתי ללכת , לרוץ אפילו .
"אני מבטיח לך לנצח אני אהיה כאן" (תמות נפשך אם לא!)
"מי אמר שהנצח הוא כזה ארוך?" (מחוות ?)
מגף עור שחור , מכנסיי קורדרוי ירוקים דהויים מוכתמים בבוץ , וסריג כתום.(מזעזע..)והדברים שהוא אמר מרצדים לי בראש כמו פלורסנט שתמו חייו.
אני דורכת את הגלוק 19 שלי , הפלסטיק המיוחד שלו-סגוסגת פולימרית (לא סתם פלסטיק) מרגיש לי טוב כשאני אוחזת אותו.
אני דורכת אותו בברוטליות ונהנית לראות עם כל זה אייך הוא מוצא את עדינותו המחוספסת בין ידיי שעדינותם כבר נבגדה לטובת היבלות .
הבן זונה יושב לידי .
כולו קשור בחבליי תלייה ישנים וצלוב כמו ישו...(מעלה בי אסוציאציות נעימות ...)מתוח ומדמם מקצה אחד למשנהו ואני מביטה בו בעיניים ריקות .
עקשן אני חושבת לעצמי.
הוא מביט בי גם מתוך עיניים מיואשות ולא מוציא מילה אחת מיותרת . ואני שומרת על הקורבן בנאמנות.
בטנו מדממת, וראשו שמוט , הוא מבקש לשתות ....
"הפה שלי יבש" הוא מרים את ראשו ששערות רטובות מכסות את פניו שנראות על סף מוות .
אני מביטה בו ושותקת .
עדיין מביטה בו באותו מבט , עיוור וריקני.
 
אני מנסה לא להיות מעורבת אבל אני כן, הוא מביט בי ואני שותקת.
"הוא גונב את דעתי" אני ממלמלת לעצמי מנסה להישאר בפוקוס.
"אני צמא , נילי , אני חייב מים... בבקשה" הוא אומר בקולו שנשמע כמו הקול האחרון לפני שהוא מאבד את ההכרה שוב.
 
אני רוקעת ברגליי הנה והנה , הלוך ושוב ,(סימני לחץ?) סובבת סביבו מביטה במקום הענק שבחרנו לעינויי הקורבנות שלנו ואני שומעת רק את נשימותיו הכבדות ואת טיפות הגשם ששמות את פעמן על תיקרת הפח שמאיימת ליפול כל שנה ושנה שאנחנו שם...כאילו היא רואה את מה שקורה ומחכה לזמן המתאים לחסל את כולנו...(שתחסל כבר , שתהרוג את כולנו !!!)
אני מביטה בקעקוע המאפיה  האכזרי שמונצח על האגן הסקסי שלו ואני מנסה להבין מה לעזאזל הצורה הזו?
מהי אומרת ?
ומדוע לכולם המיקום שם?
גב תחתון מסמל משהו? מסמל משהו על חוזקה? (עצם הזנב היא עצם חזקה מאוד היא בעצם איחוי של 3 עצמות....יכולה לספוג זעזועים רבים..)
אני מתקרבת ומדליקה את פנס הכיס שלי לכיוון האגן שלו לראות יותר עמוק לתוך המקום הזה שמרצד על ראשי המאפיה המובילים שיש.(אני מניחה שזה הרגע היחיד שהוא הרגיש קצת טיפת חום)
 
"אל תנסי להבין , זה יותר מדיי מסובך בשבילך." (טיפשה?)
אני מלטפת את תעלת הגב הארוך שלו עם קנה הגלוק שלי ומשתהה על אמצע הקעקוע.
"תשתוק אני לא רוצה לשמוע אותך "
"נאמנות למאפיה" הוא לא מראה שום סימן יראה.
אני מקישה בצלעותיו עם הגלוק.
"אני לא רוצה לשמוע אותך!!!" אני מרימה את כולי שנשמע עכשיו יותר צורם מטיפות הגשם על תקרת הפח הישנה.מזכירה לו מי הבוס עכשיו.
"הייתי חייב לעשות את זה ! את יודעת שהייתי חייב לא תהיה לכם ברירה אלא להרוג אותי אתם לא תקבלו אינפורמציה על דבר..."
 אני מתרחקת ממנו לא מעוניינת לשמוע את מה שיש לו לומר ושומרת על קור רוח.
"אל תהייה כ"כ בטוח. אנחנו מקבלים תמיד את מה שאנחנו רוצים." אני שומעת את קולו של יורי נשמע מתוך האפלה , יוצא ומעביר בי אימה כמו בכל פעם.
כאילו באותו רגע עברה בי בחילה מהולה בבהלה ומה שאני רוצה לעשות זה לשבת ולהסדיר את הנשימות שלי כי הוא מפחיד אותי.
כי אני לעולם לא אדע מהו הצעד הבא של בעל המסכה, אני לעולם לא אדע מתי אפסיק להיות מתוכנתת כמו רובוט שהוא נמצא בסביבה שלי , כ"כ חי ודומיננטי.
כאילו כל דבר אני עושה בשבילו לא מתוך מקום לרצות אותו אלא מתוך מקום של פחד.
"אז מתי ממשיכים את מסע העינויים?" הוא שואל בציניות גמורה מכין את עצמו לאלקטרודות החשמליות שמשאירות את חותמם בכוויות מיוחדות יותר מהטאטו שלו.
"נילי.... תכבדי אותו במים? שנכין אותו?"
 

תגובות

חזרה ליצירות