אני חושבת שאשתגע...
חלמת להשתגע?
להיות לבד בגופך, להביט במראה ולהביט בעצמך חושף שיניים, צורח מתוך מקום שורף, צועק מתוך מקום אפל, וקולך כ"כ צורם אפילו בשביל האוזניים שלך, ואז לנחות. לנחות על הרצפה ולהבין שמה שרצית התבצע אבל לא עד תומו.
הריי כל פעם שאנחנו רוצים להתנקות זה לעולם לא מתממש כמו שחפצנו , הריי תמיד יש לנו את הרצון להשעין ראש על כתף תומכת ואם בכלל אולי על סתם סלע שיצרוב את מסעותיו על פדחתך ולשקוט. כ"כ לשקוט שאתה תוכל לשמוע את נשימותיהם הקטנות של הדגים , ששום מחשבה לא תחלוף בראשך, שעינייך רואות הכל אבל לא מבחינות בעצמים, לא מבחינות אפילו בתזוזה ולו הכי קטנה.
לא למצמץ, לשקוע בך.
אבל זה לעולם לא קורה ואז אתה יושב , מפוצץ בחמת זעם, ואתה לא יודע מה לעשות עם זה אז אתה מוצא את עצמך יושב ברכב, מוציא עוד סיגריה ומחפש משהו שיערוב לגרונך ושום דבר לא נמצא בהישג יד, ללכת לקיוסק?
לא זה לא מה שעולה בראשך.
אתה רק רוצה לשקוע במה שנוח לך...
אייך זה שתמיד נוח לנו לשקוע בדיכאון של עצמך?
ואז אתה מרגיש שאתה מלנכולי ואתה עושה סוויץ'?
לא אתה לא.
אתה בוחר להתנכר לכל העולם, לא לדבר עם איש , לא לרצות להביט לעצמך במראה , רק לשבת מול המקרן האדיוטי שלפעמים מרגיש מיותר ולצחוק לאור אותם אנשים שעושים מעצמם צחוק בכדיי לגרום לך לצחוק על טיפשותם.. האם זו טיפשותם או טיפשותך?
אני פותחת את המקרר, שום דבר לא מוצא חן בעיניי , אימי נוזפת בי, אבא קורא לי לשיחה, ואני חושבת על מה...עליי.
מישהו יכול להעיד מהי הנורמה?
מה מוגדר דבר שיכול לגרום לך לחייך כל הזמן שבו בזמן מתפתחת לה בנונשלנטיות הסכיזופרניה ישר במוח שלך?
אני מביטה בהכל ואני מרגישה שום דבר.
אני חושבת עליו ואני מרגישה סוג של געגוע צף בחזרה , עולה ממקום מודחק, עולה ממקום שנעלתי כ"כ חזק שלא חשבתי שהרגש יכול לפרוץ, אבל הרגש פורץ את הכל, את כל המחסומים ואת כל הגישות.
אז אני שותקת.
אני מתגעגעת אליו.
אני מתגעגעת לריח שלו .
אני מתגעגעת למבט שלו.
לעיניים היפות האלה שלו שרק הם יודעות אייך להמיס אותי.
אני מתגעגעת לנשיקות שלנו, ללשון שלו שמחפשת את גופי בעורגה, לגוף שלו נצמד לגופי עד שאני מרגישה שאני לא יכולה לנשום יותר, עד שאני מרגישה כאילו הוא יותר מבתוכי. אנחנו כבר אחד שלם.
אני מתגעגעת לידיים שלו, להליכה המגושמת שלו , לבורות שלו, אלינו .
אני יוצאת ממקלחת חמה ואני חושבת על אחר, ומסיטה את הווילון שנשמע כמו וילון תאטרון מפואר ויוצאת במערומיי סופגת את הנוזלים לתוך מגבת מריחה ושומעת בחוץ צרחות חתולים וחוששת לקיומו של החתול שלי.
קרם הגוף שעוטה את עצמו עליי מזכיר לי אותו שוב....
ואני דוגלת בהצהרה... אני אקנה אחד נוסף לאור סיומו המתוק של זה , ואני לא אנסה לברוח מהריח שמזכיר לי אותו בכאב.
למה אנחנו תמיד מנסים לברוח מריחות שמזכירים לנו את העבר?
ואם העבר כ"כ רע למה קוראים לו "עבר" הריי הוא עדיין מרצד בזיכרונך הוא עדיין חרוט ומדמם כמו פצע שמתעקש להחלים... אז העבר דוחק להווה וההווה דוחק אותו למקום שהעבר לא מכיר.
העבר משתמש במונחים של ההווה.
אני לא משתחררת ממקום שכבר מת.
הוא פחות כואב אבל נראה מנסה לסמן לי משהו.
אולי לחזור אחורה ? לראות מה אני יכולה לתקן?
לא! אני מפצירה בעצמי.
אני מכבה את אור הניאון שמרצד בחדרי וככה הרגש שלי נכבה שוב.
אני עוצמת את עיניי ודמותו רחוקה מהווייתי ואני מחייכת.
כי הריי לא טובים אנחנו בשניים , לא יודעים אנחנו מזה "נפרד".
יום חדש....
ואני חדשה.
חיה עולם אחר מאתמול.
עולם שהוא לא קיים, אבל האחר כן.
