אגדה

אבד נסיכי

על סוסו הלבן,

אבד הארמון.

ואיש לא יבוא,

יצילני מכאן,

משיניו וטפריו של דרקון.

הוא רכב אל היער,

חשוך ועבת,

והותיר אותי כאן, במגדל.

משלשלת צמה

מחלון הקומה

הגבוהה, מחפשת גורל.

והיה לי נסיך

ועיניים תכולות לו

וסוס לו, לבן רעמה.

ואבד הנסיך,

עוד עיני ממתינות לו.

מחלון משתלשלת צמה.

אבד נסיכי,

נעלם ונשכח.

נעלם גם סוסו הלבן.

אבדה אהבה בארמון מלכים,

אבד לי בן-מלך קטן.

ואמרו:

"לך נסיך לא היה מעולם,

מלבדך אין עוד איש במגדל"

ואמרו לי: "לא הוא,

לא סוסו הלבן"

ואמרו:

"כך רצה הגורל"

והיה לי נסיך

ועיניים תכולות לו

וסוס לו, לבן רעמה.

ואבד הנסיך,

עוד עיני ממתינות לו.

מחלון משתלשלת צמה.

כן, היה לי נסיך

שזהוב שיערו

והיה לי סיפור אגדה.

זה היה גורלי

וסופו היה טוב

אך אותה אגדה לי אבדה.