במעגל הימים

הכד המוכסף הבוהק הזה שומר בתוכו  את אפרי הימים השחוקים

הספרים שקטים שקטים מונחים לפי שהונחו.

אין ההיסטוריה שורה בתוכם, כדרכה תמיד,  מאחור

ואפרי הימים יתנחמו בחום תמידי במחשך אחד נצחי. 

הספרים קוראים את עצמם כדוֹמם המרגיש את עצמו.

המילים שטוחות  ונחנקות בחוסר אוויר לנשימה.

אין גן עדן שוֹרה  בלא גירוי המזמין תגובה.

והספרים כמו עיר שעריה סגורים ואוכלת עצמה בקרבה.

מישהו ניסה לאסור ימיו ברצועה אל עציץ עולה על גדותיו במדף

שם אין לאפרי הימים מקום והעציץ עוד מקיא מתוכו הכל.

פעם היתה לו אדמה הדוקה  על שתיל קט ורך עכשיו

מונח דוּמם  ריק מאחור כמו ספר שאינו מספר עוד.

גם האפרים השחוקים יישכחו כמו הזמן השוכח  עצמו.

הכד ,כך נראה, יישאר עוד דורות על רף זה או אחר

המדפים יבינו משהו אך ינצרו סוד בשתיקה.

והאדם, ימשיך וישחק ימים לאפרים אל כדים  אחרים.